יש איזשהו קסם

להתרומם ממצב הרוח שפקד אותי עכשיו. אבאשלי, האידיוט, כרגיל לא מפרגן לפני ועדת הקבלה אשר מתקיימת מחר, קורא מאוד חשוב החליט לנטוש את הבלוג, אינטל חוזר לחו"ל, ובזה, אני מוכרחה להודות, יש משהו מאוד משמח. חוץ מזה, כרגיל, כולם מעלימים עין. כרגיל אני אדם אשר לא מרוצה ממהלך החיים שלו. מההסתבכות עם כל מיני שטויות שחבל להוציא עליהן אנרגיה.

אינטל יהיה חסר, אבל טוב שהוא הולך. אני אוכל להמשיך את החיים שלי בלי העננה הקטנה שהוא גרם לה ביומיים האלה. לפגוש מישהו שנעזב מחייך לפני שנתיים זה לא קל. הכל עלה. ועלה בכאב. כתבתי לו שהיה כואב לפגוש אותו.

היום יום האהבה, וחוץ מזה שהקרציה מהעבודה מציק לי עם כל מיני שאלות בסגנון של: "מה את עושה?", ואני לא עונה כי אני קצת עצובה, סתם מרגישה שזה צירוף מקרים אכזרי. למרות שאני גם ככה לא חוגגת את היום הזה.

מלך לטאה, אני מקווה שיום אחד עוד תחזור לבלוג שלי.

יהיה טוב. אני מקווה.