יש איזשהו קסם

כבר מתחילים להתפלא שאני לבד בסופי שבוע. כל מי שעומד לצאת איתי/רוצה להכיר אותי/חברים מהעבודה (אם ניתן לכנות אותם כך), מופתעים מזה שאם אין לי את האמריקאי או איזה דייט, אז אני יושבת גלמודה וצופה בסרטים בטלוויזיה או קוראת איזה ספר.

הילדון, ההוא שאני יוצאת איתו עכשיו, התחיל לבקש הסברים על פשר הדבר. הוא בטח מאוד מופתע. גם אני לא פחות. לאדם שהוא יצור חברתי ואוהב חברים, זה לא פשוט להיות לבד בסופשבוע. אבל כאשר כולם נעלמים מסביבך, וכולם זה אומר ממש כולם, אז מה הפלא שאני יושבת לבד בבית?

כבר השלמתי עם האבדן של רוב חבריי. זה היה קשה, אבל עבר.

השלמתי עם העובדה שאם, חלילה, אמות מחר, מי שיבוא להלוויה יהיו כל אלה שמכירים אותי מהאינטרנט.

השלמתי עם הפתאטיות של החיים שלי.

עם הכלום מסביב, מלבד עבודה משמימה במהלך השבוע, ושיעורי יוגה בימי רביעי. לפחות היוגה מחזיקה אותי.

כבר אין לי תירוצים למצב. אז אני מסתובבת עם חיוך דבילי כאילו הכל בסדר, ומשתדלת לשדר חיוביות ולמצוא משמעות בדברים הקטנים (זה הטייס אמר), ואני משתדלת להחזיק את עצמי מעל למים, לשכנע את עצמי שאני אכיר אנשים חדשים בלימודי עיתונות, ובכלל- לעבור את היום.

בשורה התחתונה: רע לי מאוד.