יש איזשהו קסם

אני כבר ארבע שנים (נראה לי...) במקום הזה. הגעתי לכאן במקרה, אחרי כתבה שקראתי בעיתון העיר של תל-אביב. לא הבנתי איך לא הגעתי לכאן קודם. הרי אני כל-כך אוהבת לכתוב, הרי זה היה בתקופה שהייתי צריכה איזו תראפיה שתשחרר אוי מהשיגעון. ובהתחלה השיגעון היה גדול, מבולבל, ואחרי זמן מה, גם בפרידה של החבר הכי טוב באותה תקופה, של אהבה שחשבתי שהיא האחת, תקופה שמלווה במשברים קשים, של ניסיונות התאבדות שלא כתבתי עליהם, של חיתוך ורידים, וניסיון לבנות מסיכה לעצמי. עד שגיליתי שכאן אין לי מה להסתיר, וכאן אין לי למה לשים מסיכות.

והזמנים עברו.

עוד משברים. עוד התהוללות פיזית ומנטלית. עוד התעללות בגוף ובנפש, והיכרות עם גבולות שחשבתי תמיד שהם רחוקים ממני. והכל הוצאתי פה. היה אפילו איזשהו שלב שגיליתי לכל הסביבה על המקום הזה. החברים שלי דאז למדו שלא צריך לשאול אותי אם אני בסדר, כי אני לא אצליח לענות, אלא למדו להגיע לכאן, לקרוא את הכתוב, ומזה להסיק את המסקנות. היו פוסטים שלאחריהם קיבלתי גל שיחות טלפון רק בשביל לבדוק האם אני בחיים.

המקום הזה הציל ומציל אותי משברים. שברים שעד היום אני סוחבת. אני לא נשברת פה גם כשמנסים להעכיר את רוחי, והיו מספיק כאלה. אני לומדת להשתמש בכל דבר, ולנסות להיות אופטימית.

תודה!