יש איזשהו קסם

יצאתי בחצות הלילה, מבית שהוא בכלל לא שלי, לרחוב תל-אביבי הומה, במצב סערורי. הכל נראה גדול פתאום, ומאיים לבלוע. איבדתי את עצמי בתוך העיר. וזה קרה אחרי שהתאמצתי לפגוש את האידיוט. אחרי ששאבתי כוחות לחזור הביתה מעבודתי, להניע את האוטו ולנסוע לתל-אביב. השקעתי את מירב המאמצים להגיע אליו, ובסופו של דבר הוא בעט בי אחרי חצי שעה, בתירוץ שהוא עייף ושאולי אשאר לראות כדורגל עם החבר והשותפה שישבו בסלון, בזמן שהוא הולך לישון. הסתלקתי משם, טאז מצאתי את עצמי לא יודעת היכן החניתי את האוטו. והכל נראה אבוד וגדול. לא ידעתי מה לעשות.

העברתי בראש את כל מי שנמצא בעיר. את הרחפן, את המתוחכם, חברים מהעבר, ובחורים שיצאתי איתם. רציתי להגיע למתוחכם, שסימס שהוא מחוץ לעיר, ושמע את הבכי והפחד, וניסה להרגיע. לא הצליח. אז הרמתי טלפון לחבר הטוב מהעבודה, שניסה לנחם, שהציע שאשתה משהו, שאעצור לנוח קצת. הלב שלי דפק כל-כך מהר שלא יכולתי בכלל לעצור את זה. ובכיתי. וראיתי רק את החושך.

בסופו של דבר הצלחתי להגיע הביתה. הרמתי טלפון לאיזה ידיד מהלימודים, כי הייתי חייבת לשפוך.

****

רע לי עכשיו. וכואב כמו סכין שננעץ בלב. איך זה ששלוש שנים עברו ואני עדיין לבד? איך זה? אולי אני צריכה פחות ללחוץ על זה. אולי אני צריכה למיין אותם יותר טוב. אולי נועדתי להיות לבד.

רע עכשיו.