יש איזשהו קסם

התנדבתי כשנה בועד למלחמה באיידס. שנה שבמהלכה ראיתי הכל. ראיתי עובדים זרים שמצאו את הנגיף בארץ, ומקבלים תרופות, אנשים שנולדו בארץ, חיים בארץ, שורשיהם בארץ, והמדינה פשוט מקיאה אותם. בכלל, בכל העולם איידס ידוע כנגיף זוועתי אשר מנשל אותך מהכל. הוא כמעט לא משאיר את החיים שלך כמו שהם. בדרך-כלל יפטרו אותך מהעבודה כאשר תגלה את זה במקרה למישהו שאתה סומך עליו, או לפחות אחד כזה שחשבת שאפשר לסמוך עליו, המשפחה שלך תשב עליך שבעה, ואם היא לא תעשה את זה, היא פשוט תאשים אותך. כולם יאשימו אותך.

גם אם לא נדבקת ביחסי מין. גם אם אתה לא פייגלע בשבילם. וכל הכתוב פה תקף גם לבחורות בינינו. להיות בחורה, ולחיות עם איידס, זה אומר למצוא כוחות שאין לך ברוב הפעמים. זה אומר לפעמים לקום וללכת, לעזוב את הארץ לגולה, בתקווה ששם יקבלו אותך. כפי שכבר אמרתי, רוב הסיכויים שתמצאי את עצמך לבד.

זה קשה לחיות עם איידס. הפחד להידבק בנגיף משנה לשנה יותר מחמיר, יותר עוטף. אני מפחדת מזה כל הזמן. הפחד הוא פחות מהנגיף, ויותר מההשלכות החברתיות המגעילות על העניין. ואלו לא רק השלכות חברתיות! כאשר עשו מספר מחקרי אורך ורוחב בין רופאים ועובדים סוציאליים, למשך תקופות, ובמצבי נגיף שונים (טיפול בחולה, נשא או אדם שרק גילה את הנגיף בגופו), גילו בורות מאוד גבוהה. אם הם לא קיבלו תדרוכים ותמיכה, הם לא היו מסוגלים להעניק את הטיפול הראוי, מכיוון שהם באו עם הסטיגמות החברתיות עליהן אני מדברת. משמע, בתי-החולים וההוספיטלים השונים, היו חייבים להשקיע בהכשרה, וזאת בכדי למגר את הפחד.

***

אז פחד מהנגיף יש.

פחד מהנשאים והחולים יש.

פחד שכל אחד מאיתנו יהיה שם, גם יש.

אבל מה על הפחד החברתי לעזאזאל??