יש איזשהו קסם

כולם מרגישים תקועים. אולי אפילו יותר ממני. עכשיו לאמרקיאי ולי הייתה שיחה קצת ארוכה, לפני פגישה בשנמונה בערב. הוא ואני לא התראינו הרבה זמן כי הייתי עסוקה בעבודה (ועדיין זה כך), והוא עסוק בעבודתו שלו, ובשביתת המרצים המיותרת. דיברנו על זה, ולדעתו כבר שלוש שנים לא הייתה כאן מערכת לימוד נורמלית. גם מבחינת התיכונים וגם מבחינת האקדמיה. בשנה שעברה שביתת סטודנטים, השנה שביתת מרצים ומורים, וכל שנה שביתות שלא הולכות לשום מקום. אני יכולה להבין איך הוא מרגיש, פחות או יותר, אך אני עדיין לא מבינה באופן סופי, כי אינני במקומו. הוא מתוסכל, ואפשר להבין. הוא התחיל תואר שני עם סמסטר שהולך להדפק לחלוטין, עם שיעור וחצי בשבוע, ולמעשה, דברים שלא הולכים לשום מקום בגלל כל מה שהולך במדינה הזו.

סיפרתי לו על מה שקרה לי ביום חמישי, ומהמעט שהוא שמע טלפונית- הוא הזדעזע. הוא, בצדק, לא מצליח להחליט אם לצחוק או לבכות מהסיפורים שלי. אני אמרתי לו שאני כבר לא סומכת על אף אחד. שלא בא לי על אף אחד. אני יודעת שזה ישתנה מתישהו, אבל אני צריכה כל-כך הרבה זמן. פשוט לא ניתן לתאר.

****

אני מתגעגעת לתקופת לימודיי האקדמאים. כשישבנו על הדשא ודיסקסנו על הא ודא, שחשבנו על החיים אחר-כך. אפילו כשאת לפני תואר שני את מרגישה שהגעת לחיים האמיתיים. וזו לא הרגשה טובה, כי אם מפחידה. והעולם לא קל. יש דברים בחוץ שאת לא רוצה להתקל בהם.

הוא כנראה ייסע לארה"ב. אני כנראה אשאר פה. אולי אצטרף אליו עוד כמה שנים, ואפגוש סוף סוף את אינטל. אולי, מי יודע.

****

לא טוב עכשיו. חשוך וכואב. רוצה לברוח מפה.