יש איזשהו קסם

הדייט של אתמול היה פשוט מזעזע! לא רק שהוא לא הפסיק לחבק אותי, לבקש ממני חברות, לדבר איתי על טיול לארה"ב, ולהגיד שאחת כמוני הוא לא פגש מעולם, הוא פשוט נראה תלותי ואובססיבי בצורה מחרידה. הוא גם גרר אותי לאזור התעשייה של רחובות, רק בשביל לאכול במקום שיכולתי לאכול בו בעיר הגדולה. והוא לא אוהב את העיר הגדולה. הוא אוהב חתולים, אבל הוא חנאן חסר ביטחון עם יכולת ביטוי של תמנון- גרוע, מכוער ומרובה ברגליים. מה לי ולא? אני לא צריכה שיציעו לי נישואין עוד שלוש פגישות, ויגידו לי מילים בנוסח: "את אהובתי הגדולה ביותר!", וכו'. אז נכון, הוא אדם נחמד, אולי חברה אחרת שלי היתה מחבבת אותו, אני- לא. זה לא בשבילי. אני צריכה בחור קשוח שיודע לעמוד על שלו, לא מפחד ממני ולא מפחד מעצמו. זה לא הוא.

****

הדייט הזה היה במקום ללכת עם האמריקאי לסרט. האמריקאי שטוחן עבודה כמו משוגע, טוחן לימודים כמו משוגע ואין לו זמן. לפעמים אני חושבת שהוא ואני היינו צריכים להיות ביחד, אבל הוא לא שם עליי.

****

ביום רביעי הריאלי ואני ישבנו באיזו מסעדת פירות ים חביבה על אבן-גבירול. דיברנו על הא ועל דא, והוא אמר שהוא יקנא קצת אם אצא עם אנשים אחרים, ויקנא הרבה אם אעשה את זה עם אנשים אחרים. מיותר לציין שלו לא היה דייט מאז ההכרזה של "את זה לא זה" שלו. הכרזה בטלה בעיני. כלומר, יש בו משהו מאוד אמביוולנטי, כלפי הכל, כלפי אהבה ובכלל. אני מבולבלת. כבר לא רוצה אותו בעצמי. כבר הספקתי לחזור למתוחכם על ארבע, לצאת עם איזה קורא קבוע של הבלוג שאני כן רוצה להמשיך להפגש איתו, ובכלל- לעשות משהו למען עצמי.

אומרים שכשגברים אומרים שהם קצת מקנאים, הם בדרך-כלל מתכוונים לקנאה גדולה. נו, טוב. הריאלי ואני התחלנו לשוחח על כל מיני דברים שאנחנו רוצים לעשות. יש בו משהו משקיע ותומך למרות ההצהרות ה"נכונות" שלו.

****

עכשיו אני מנסה להשיג את ריבי מאיר, מהעמותה למען החתול, לשעבר, לראיון.

ויש לי עוד ראיון היום.

אין לי כוח.