יש איזשהו קסם

אני תקועה בעבודה, חמישה ימים בשבוע, בין תשע לשתיים-עשרה שעות, בהן אני עסוקה בהקמת לקוחות חדשים, בבקרה על המכירות שעושים להם, וכדומה. אין לי זמן לנשום. יש לי גם תל-אביבי בשטח, שעושה רושם של רציני, אבל נמצא בסיבוכים עם עצמו. אני בקושי מתפקדת בלימודי העיתונות שלי, בקושי מגיעה ללימודים כי אין לי זמן, וביקשתי מכל המרצים שלי דחייה.

אני עובדת רק עם בנות.

אני גולשת עכשיו באינטרנט של ה', אחת מהן, חמודה כזו (היא פה), אני מלאה בחרדות לגבי ההמשך, למרות שהולך לי טוב, אך אני נתפסת כ"בחורה רצינית מדי" שכל העולם מסביבה לא מבין אותה והיא לא מבינה אותו (תיכף ה' תשאל מדוע אני מקלידה כל-כך מהר...), אני תוהה לגבי המקום הנוכחי שלי, ולא בגלל שאני לא אוהבת את מקום העבודה שלי, חלילה, אני פשוט לא מבינה את עצמי לפעמים. כולם תופסים אותי כבחורה סטלנית-רצינית. זה מוזר. אני בכלל תוהה לגבי הכל.

שונאת תהיות.

אני אוהבת שהכל מסודר ונקי בחיים. ועכשיו זה חצי ככה.

אני ממהרת להסעה.

שונאת שאין לי זמן לכתוב. שונאת את זה כל-כך!

עוד נדבר.