יש איזשהו קסם

אני תקועה בעבודה, חמישה ימים בשבוע, בין תשע לשתיים-עשרה שעות, בהן אני עסוקה בהקמת לקוחות חדשים, בבקרה על המכירות שעושים להם, וכדומה. אין לי זמן לנשום. יש לי גם תל-אביבי בשטח, שעושה רושם של רציני, אבל נמצא בסיבוכים עם עצמו. אני בקושי מתפקדת בלימודי העיתונות שלי, בקושי מגיעה ללימודים כי אין לי זמן, וביקשתי מכל המרצים שלי דחייה.

אני עובדת רק עם בנות.

אני גולשת עכשיו באינטרנט של ה', אחת מהן, חמודה כזו (היא פה), אני מלאה בחרדות לגבי ההמשך, למרות שהולך לי טוב, אך אני נתפסת כ"בחורה רצינית מדי" שכל העולם מסביבה לא מבין אותה והיא לא מבינה אותו (תיכף ה' תשאל מדוע אני מקלידה כל-כך מהר...), אני תוהה לגבי המקום הנוכחי שלי, ולא בגלל שאני לא אוהבת את מקום העבודה שלי, חלילה, אני פשוט לא מבינה את עצמי לפעמים. כולם תופסים אותי כבחורה סטלנית-רצינית. זה מוזר. אני בכלל תוהה לגבי הכל.

שונאת תהיות.

אני אוהבת שהכל מסודר ונקי בחיים. ועכשיו זה חצי ככה.

אני ממהרת להסעה.

שונאת שאין לי זמן לכתוב. שונאת את זה כל-כך!

עוד נדבר.

הייתי אמורה לבוא לתל-אביבי שלי. היינו אמורים להתראות היום, אבל אבאשלי (כרגיל) עשה בעיות עם האוטו. אני חוששת שזה נובע מחשדות שיש לו כלפי החזרה שלי הביתה בארבע בבוקר ביום שבת שעבר. מבאס. ביותר.

הוא ואני נפגשנו בשבוע שעבר לראיון שאני צריכה לעשות לקורס. אמנם המרצה היוגיסטית החביבה נתנה לי את מלוא הזמן, אך תיכננתי לסיים עם זה כמה שיותר מוקדם. העדפתי לא לכתוב ולא להקליט, אלא פשוט להקשיב. ההקשבה עשתה הכל. הצלחנו לתקשר בצורה שהיא מעבר לראיון, מעבר לחיפוש סתם ריגושים זולים. היה משהו באוויר, שלא נגמר עד היום, שאני משום מה גם לא מפחדת שייגמר. היינו ביחד הרבה מאוד זמן, עם הרבה זרמים חיוביים בינינו, תקשורת שלא היתה לי הרבה זמן עם מישהו. הוא נתן ונותן הרבה.

רצינו להפגש במהלך השבוע, זה לא יצא בגלל סידור עבודה שלו ובגלל מחסור באוטו שלי. דיברנו. אנחנו מדברים הרבה. יש שם משהו מאוד חזק. יש "אני אוהב אותך" אמיתי ומלא ביטחון. משהו ריאלי להחריד. מזמן לא היה לי דבר כזה.

לראשונה אני מוכנה להקריב בשביל מישהו, לראשונה אני פוגשת מישהו שאני מוכנה להיות שם בשביל באמתו. מחכה להיות איתו, להרגיש אותו, לשמוע אותו ולהתחלק איתו. הוא אמיתי. מעולם לא היה לי דבר כזה.

****

עם הריאלי הכל נחתך סופית. הבנתי עם מי יש לי עסק, קלטתי שאני לא רוצה להיות חלק מהחיים של האינטרסנט הזה שלא רואה אותי סנטימטר ממנו.

הוא נותן תירוצים, סותר אותם ובורח. אני נשארת קירחת מכאן ומכאן.

אגב, המתוחכם בעצמו לא יודע מה הוא רוצה. אבל זה לא מפריע לי.

****

לראשונה אני מרגישה שלמה עם עצמי. לא בגלל שהייתי צריכה תלות במישהו. אני לא קרובה למצב כזה עם התל-אביבי. אבל הוא אמיתי ושם, וכנה, ולא מפריע לו דבר ברמה קיצונית. הוא מרגיע, משרה ביטחון, וחום הגוף שלו זה אחד הדברים שמשגעים אותי. אני יודעת שהוא לא יילך. פשוט יודעת. בטוחה במיליון אחוז, מאמינה בזה כמו עיוורת. ויש לי כתבה בראש שמובנית עליו כבר הרבה זמן.

****

עם החברה-הכי-טובה ועם האמריקאי בקושי יש זמן להפגש.

אני מבלה יותר מ-12 שעות עבודה ביום, רק בגלל שצריך אותי.

אין לי זמן ללמוד.

הכי קשה לי עם זה שאני מגיעה לבלוג שלי פעם בשבוע. אם היה לי אינטרנט קבוע בעבודה, אז הייתי כותבת משם. לא קל לי עם זה.

הדייט של אתמול היה פשוט מזעזע! לא רק שהוא לא הפסיק לחבק אותי, לבקש ממני חברות, לדבר איתי על טיול לארה"ב, ולהגיד שאחת כמוני הוא לא פגש מעולם, הוא פשוט נראה תלותי ואובססיבי בצורה מחרידה. הוא גם גרר אותי לאזור התעשייה של רחובות, רק בשביל לאכול במקום שיכולתי לאכול בו בעיר הגדולה. והוא לא אוהב את העיר הגדולה. הוא אוהב חתולים, אבל הוא חנאן חסר ביטחון עם יכולת ביטוי של תמנון- גרוע, מכוער ומרובה ברגליים. מה לי ולא? אני לא צריכה שיציעו לי נישואין עוד שלוש פגישות, ויגידו לי מילים בנוסח: "את אהובתי הגדולה ביותר!", וכו'. אז נכון, הוא אדם נחמד, אולי חברה אחרת שלי היתה מחבבת אותו, אני- לא. זה לא בשבילי. אני צריכה בחור קשוח שיודע לעמוד על שלו, לא מפחד ממני ולא מפחד מעצמו. זה לא הוא.

****

הדייט הזה היה במקום ללכת עם האמריקאי לסרט. האמריקאי שטוחן עבודה כמו משוגע, טוחן לימודים כמו משוגע ואין לו זמן. לפעמים אני חושבת שהוא ואני היינו צריכים להיות ביחד, אבל הוא לא שם עליי.

****

ביום רביעי הריאלי ואני ישבנו באיזו מסעדת פירות ים חביבה על אבן-גבירול. דיברנו על הא ועל דא, והוא אמר שהוא יקנא קצת אם אצא עם אנשים אחרים, ויקנא הרבה אם אעשה את זה עם אנשים אחרים. מיותר לציין שלו לא היה דייט מאז ההכרזה של "את זה לא זה" שלו. הכרזה בטלה בעיני. כלומר, יש בו משהו מאוד אמביוולנטי, כלפי הכל, כלפי אהבה ובכלל. אני מבולבלת. כבר לא רוצה אותו בעצמי. כבר הספקתי לחזור למתוחכם על ארבע, לצאת עם איזה קורא קבוע של הבלוג שאני כן רוצה להמשיך להפגש איתו, ובכלל- לעשות משהו למען עצמי.

אומרים שכשגברים אומרים שהם קצת מקנאים, הם בדרך-כלל מתכוונים לקנאה גדולה. נו, טוב. הריאלי ואני התחלנו לשוחח על כל מיני דברים שאנחנו רוצים לעשות. יש בו משהו משקיע ותומך למרות ההצהרות ה"נכונות" שלו.

****

עכשיו אני מנסה להשיג את ריבי מאיר, מהעמותה למען החתול, לשעבר, לראיון.

ויש לי עוד ראיון היום.

אין לי כוח.