הנתונים על נשיאת הנגיף, חולי בו, וחיים המלווים בהרבה כאב, רק עולים ועולים. מדי שנה מצטרפים בארץ אלפים לרשימה השחורה של הנשאים. הם גוררים עמם סטיגמות פנימיות (כלפי עצמם) וחיצוניות (אליהם), ומוצאים עצמם ללא עבודה וללא תמיכה משפחתית.
התנדבתי ב"ועד למלחמה באיידס" במשך כשנה שלמה. נתקלתי בכל המקרים הכואבים האפשריים, בפחד שאכנס גם אני לסטטיסטיקה מרשעת שהעולם מחבר כלפי הנשאים והחולים.
מסתכלים עליהם כ"הם" ו"אנחנו". מגדירים אותם כ"תופעה", כמשהו שיש להתרחק ממנו. יותר גרוע מהמחלה הכי גרועה בעולם. תשאלו אותם, הם יגידו שהיו מעדיפים לחלות בסרטן עם היחס החברתי אליהם. שהוא מצמרר, כואב וחושף הרבה גידים קרועים במערכות הבריאות שלנו.
כן, הסטיגמות של המערכת הרפואית מרובות. מתייחסים אליהם כאל אילמים, כאנשים שחלמו על המשמר מהנגיף. במרבית המקרים, הם קיבלו את הנגיף שלא באשמתם. זה לא משנה לאף אחד. כלום לא משנה כשמדובר בנשאים. אני כותבת את המאמר הזה מכאב מאוד גדול. כאב שגם אחרי שנה בועד, ואחרי עבודת מחקר על שביעות רצון נשאים, גיליתי הרבה מאוד חורים שעדיין לא נעלמו מהעולם המודרני שבו אנו חיים.
אך צר לי להגיד. מאוד צר לי. אנו מתיימרים לחיות בעולם מודרני. אנו חיים בעולם בו הזלזול מגשים את כל המטרות ביחס לנשאים וחולים. אנו מדירים אותם ממקומות עבודה, מסל תרופות מסובסד, אנו בורחים מלהשתמש בשירותים שבהם הם השתמשו ואף לשתות מאותה כוס בה הם שתו, אנו לא רוצים ללחוץ להם ידיים, אנו לא מייחסים להם משמעות כלשהי, וגם אם הם אנשים חשובים שהחליטו לצאת מארון המחלה, אם הם הומוסקסואלים ולסביות אז בכלל הם חווים סטיגמה כפולה שקשה מאוד מאוד לחיות עמה. אנו טורקים להם דלת.
***
אני יודעת שאני לא משנה פה כלום, שיקראו אותי ויעברו הלאה. הכאב שלי מאוד גדול. כי כל אחד מאיתנו יכול להיכנס מחר לסטטיסטיקה צרובה של נשאים וחולים, להמשיך חיים על קביים רגשיים מאוד בולטים. להיות נכה בעיני כל העולם. מסכן, מעורר רחמים, ובעיקר מהווה נטל חברתי יותר מכל אוכלוסייה אחרת.
כולנו יכולים להיות שם. וחשוב שנזכור את זה.
חשוב שנתייחס לנשאים וחולים כאנשים כמונו. שלא נרחם עליהם, נפטר אותם ממקומות עבודה, לא ניתן להם תרופות, ונראה אותם כעול. חשוב לתת להם להרגיש כחלק מהעולם, כי הם חלק ממנו.
תנו יד למאבק!
כינוי:
supersonic
בבלוג זה
בכל הבלוגים
