יש איזשהו קסם

מתברר. אני קיבלתי המון עזרה מידידיי שמכבר בעקבות מה שקרה לי, שהראו אכפתיות שלא ציפיתי לה. המתוחכם דרש בשלומי וקצת הטיף לי שאני צריכה לשים לב יותר לאנשים שאני פוגשת, החבר מהעבודה גם הוא דאג, וגם החבר מהלימודים. מה אושש אותי בסופו של דבר והשאיר אותי עם חיוך? ארבעה סרוקסטים. שניים שלשום ושניים אתמול, ואיזה סרט שרציתי לראות מזמן, וזכיתי לצפות בו אתמול. נרגעתי קצת.

פתאום התעצבנתי על עצמי. איך זה שאני מבזבזבת על הדברים האלה זמן? איך זה שאני נשארת בעמדה שאני נמצאת בה עכשיו וסובלת? אז החלטתי לפנק את עצמי אתמול, ולקחתי במבצע עובדים את הממיר המקליט שלנו. ככה החלטתי, פתאום. זה מצחיק, אך מאז שאני עובדת בלווין, אני נעשיתי מחוברת יותר לטלוויזיה. אין כמו ממיר מקליט ברגעים קשים, כמה ספרים ועיתונים, ואיזה שוקו חם.

****

אני מסתכלת עכשיו במעמד העיתונים שלי, ורואה את כל אלה שיש לי לעבור עליהם, וחוטפת חום. אני מאוד אוהבת לקרוא עיתונים, אך בעקבות הקורס אני מלאה יותר מדי בדברים האלה. נו, לא נורא.

אני צריכה להדפיס את כתבת הפרופיל. אני צריכה לחייך.

חוץ מזה, אני צריכה להיות חיובית יותר. אולי זה ישנה דברים מסוימים.

מה שכן...למדתי שאני לא סומכת על אף אחד. רק על עצמי. ועל איך שאני נראית ועל מי שאני. מי שירצה אותי, יקבל אותי כמו שאני.

איזה מזל שאני מרגישה מלאה מהלימודים ומהעבודה שלי. והיו לי ימים קשים בעבודה. אבל ניחא, הכל יסתדר בסופו של דבר. הרי רק בחור אחד לעשר הוא הבחור שלך. אולי.

יצאתי בחצות הלילה, מבית שהוא בכלל לא שלי, לרחוב תל-אביבי הומה, במצב סערורי. הכל נראה גדול פתאום, ומאיים לבלוע. איבדתי את עצמי בתוך העיר. וזה קרה אחרי שהתאמצתי לפגוש את האידיוט. אחרי ששאבתי כוחות לחזור הביתה מעבודתי, להניע את האוטו ולנסוע לתל-אביב. השקעתי את מירב המאמצים להגיע אליו, ובסופו של דבר הוא בעט בי אחרי חצי שעה, בתירוץ שהוא עייף ושאולי אשאר לראות כדורגל עם החבר והשותפה שישבו בסלון, בזמן שהוא הולך לישון. הסתלקתי משם, טאז מצאתי את עצמי לא יודעת היכן החניתי את האוטו. והכל נראה אבוד וגדול. לא ידעתי מה לעשות.

העברתי בראש את כל מי שנמצא בעיר. את הרחפן, את המתוחכם, חברים מהעבר, ובחורים שיצאתי איתם. רציתי להגיע למתוחכם, שסימס שהוא מחוץ לעיר, ושמע את הבכי והפחד, וניסה להרגיע. לא הצליח. אז הרמתי טלפון לחבר הטוב מהעבודה, שניסה לנחם, שהציע שאשתה משהו, שאעצור לנוח קצת. הלב שלי דפק כל-כך מהר שלא יכולתי בכלל לעצור את זה. ובכיתי. וראיתי רק את החושך.

בסופו של דבר הצלחתי להגיע הביתה. הרמתי טלפון לאיזה ידיד מהלימודים, כי הייתי חייבת לשפוך.

****

רע לי עכשיו. וכואב כמו סכין שננעץ בלב. איך זה ששלוש שנים עברו ואני עדיין לבד? איך זה? אולי אני צריכה פחות ללחוץ על זה. אולי אני צריכה למיין אותם יותר טוב. אולי נועדתי להיות לבד.

רע עכשיו.

שקשה לי לכתוב בזמן האחרון. שיש לי הרבה (ממש המון!) דברים להגיד, ואני לא מצליחה להוציא אותם. הדבר היחיד שאני כן מצליחה להוציא, הוא משכורת נורמלית מהעבודה שלי, שאני גם מצליחה לחסוך אותה. יש בהחלט אפשרות חזקה שאני סוף סוף אעבור לגור בגפי, לבד לחלוטין, בעיר הגדולה, בשלהי הקיץ.

אני צריכה לכתוב כתבת פרופיל על עצמי, ולא יודעת ממה להתחיל. הדבר היחיד שאני יודעת שהולך להיכנס, הוא כתיבה בגוף שלישי. אני מצד אחד גם רוצה להתקדם בעבודה שלי, ומצד שני אני מאוד מאוד מאוד אוהבת את המנהלת שלי, ככה שנוח לי להישאר באותו מקום. היא רוצה שנדבר על זה היום.

אני מרגישה שכלום לא מתקדם בחיים שלי, ומצד שני מתקדם יותר מדי. אני מחכה כבר להתחיל תואר שני ומפחדת. עצוב לי ושמח לי, אבל אני מאושרת ללכת לעבודה ולטחון שם שעות. מיותר לציין שאתמול לא התעוררתי להסעה, הגעתי לעבודה בתשע, ונשארתי לענות לשיחות עד חמש. מבטי ההערכה כלפיי פשוט נזלו מכל המנהלים. אולי אני וורקוהלית. ואני נגד אלימות כלפי נשים, ויש לי המון מה להגיד, אבל שוב, אני לא מצליחה להוציא. ואני חושבת על המתוחכם, ולא חושבת עליו, והכל מבולגן כזה.

איכס.