ובהחלט לא נורמלי. בואו נגיד שבלשון המעטה אני במצב לא חביב בכלל. לאף אחד. במדויק יותר- אני עם דמעות תנין בעיניים, ואם יתנו לי להרוג מישהו, אהיה ממש מרוצה.
איזה אידיוט הבריז לי מדייט היום, בגלל שהוא רוצה "לתת סיכוי" למישהי.
נופנפתי אחרי ארבעים דקות על-ידי איזה אידיוט בטענה ש"את לא דומה למלכה שלי, ואני יודע אם זה זה תוך שניות..." בלה, בלה, בלה.
מחר יש לי יום הולדת 25, וכבר הספקתי לבכות בגלל זה.
היה לי אתמול סקס מדהים עם הרחפן, אך כנראה זה לא מספיק לי.
ואני מרגישה מטומטמת. פתטית. בלי שום מטרות.
***
לפחות יש לי במה להתמקד עכשיו: בלעבור בשקט את היום הולדת המזורגג הזה, בלי טלפונים מיותרים של כל מיני טמבלים משומקום שיתקשרו לאחל לי "מזל טוב" וכו' (לא נוגע אליכם, חבריי הקרובים והיקרים להחריד!); לעבור בשקט את סערת הרגשות שצצה ועולה כלפי הרחפן, שאני בטח אעשה את זה בקלות, כי הפסקתי לקחת אותו ברצינות; והכי חשוב- לצאת היום עם האמריקאי שלי, לדחוף פחמימות באיזה מקום, לקטר על מר גורלי בתחומי הגיל הכרונולוגי והמנטלי, ולקוות שעוד שנתיים לפחות אהיה במקום אחר.
***
כן. בהחלט הספקתי לבכות לאמאשלי היום על יום ההולדת מחר. על זה שאני מרגישה לבד, ולא מצליחה לעבור יום בצורה נורמלית בלי סרוקסט. היות והאספקה נגמרה, אני עוברת לתכנית ב' בעניין, והיא- לקחת את תמצית הרסקיו שלי. קצת פחות מייצב אותי, אך עושה את העבודה.
***
אני מתה לסיים עם קורס התינוקות שאני בתוכו. עם האנשים שלא מודעים למקום בו הם נמצאים, ולהמשיך לשלב הבא בקריירה העתידית שלי בלווין.
זה מזכיר לי כמה הרגשתי תקועה אתמול. שמעתי את "עם הזמן" של אביב גפן בקומפקט ברדיו, אחרי שנוכחתי בביתו של הרחפן, ופשוט רציתי לבכות. אז במקום זה התקשרתי לכל העולם ואשתו (טוב, לשני ידידים בהחלט קרובים...) בכדי לשפוך את כל העוולות שנעשות סביבי.
***
אז נעשות הרבה, כן. ביניהן- לצאת עם הגברים הלא נכונים, לשכב איתם, ואחרי זה לבכות עליהם כמו ילדה בת 16.
לא לעזוב את הבית כי את קשורה לחתולה שלך.
להתקע באמצע כלום בתחילת גיל 25.
ולבכות. הרבה לבכות. רע לי.
כינוי:
supersonic
בבלוג זה
בכל הבלוגים
