ממש לפני מספר דקות סיימתי לקרוא כתבה של גאיה קורן (אושייה בהחלט מוערכת) בעיתון של המדינה, המדברת על רווקות. ועל התופעה בכללותה, ואיך החברה המשפחתית (יותר מדי) שלנו מתייחסת אליה.
אני רווקה בת 25. שגאה להיות רווקה. כל החברות שלי, כולן כולל כולן, גם הקרובות וגם הרחוקות, וגם סתם מכרות, לחוצות על חתונה. ואם הן לא לחוצות על חתונה, הן חושבות על זה באיזשהי דרך. מדמיינות את השמלה הלבנה ואת ליל הכלולות ההוליוודי שלהן. ותאמינו לי- הרבה אנשים חיים בזוגיות, וחושבים שאם הם יתמסדו אז:
1. כל הבעיות יפתרו.
2. זוגיותם אכן תיראה כמו הוליווד.
3. החיים של כל אחד ואחד מהם, יהיו שלמים יותר.
כתוצאה מהכתבה של קורן, וכתוצאה משיטוטים אין ספור באתרי היכרויות כאלה ואחרים, המסקנה המתבקשת היום היא שזוגיות היא לא הכרח. עם כל האמונה (הספקנית) שלי באהבה, ושיחות רבות עם הוריי, הגעתי למסקנה שגם אם לא אהיה בזוגיות יציבה עד גיל 30, וגם אם לא אתמסד, חיי לא יהיו נוראיים כל-כך.
***
אנו חיים בחברה אינדבידואלית. ובאמת, ורק למען האמת- אני לא חושבת שזוגיות תהפוך אותי לאדם טוב יותר או שלם יותר. אני מאוד עצמאית ומאוד שלמה עם עצמי. ולא אחת שמתי לב, שגברים מפחדים מזה. הם תמיד רוצים שתהיי פחות ממה שאת, לעומתם. ולי- טוב עם עצמי.
אני גם ככה שונאת לפגוש גברים מהאינטרנט. אני לא אוהבת את בררנות היתר ואת שוק הבשר הנמצאים שם (ובחוץ), ואני לא מאמינה שפרפרים בבטן בפגישות ראשונות, מנבאים עתיד טוב יותר לזוגיות. בולשיט.
קורן, כמו רבות כמוני, מאמינות שזוגיות זה דבר שנבנה. ואושר בנישואין זה דבר יחסי. אני לא מאמינה שאהיה מאושרת רק כשאתחתן. ולא דחוף לי להתחתן. מה גם שאני בכלל לא רוצה ילדים, אז העניין לא דחוף לי.
החברה של היום בנויה אחרת. פתוחה יותר. רק החברה הישראלית שלנו, שמשפחתיות בה זהו עדיין ערך עליון, מקדשת זוגיות ללא מוצא. אני לא רוצה להיות חלק מזה.
אני לא בהכרח מרגישה שאני שם.
כינוי:
supersonic
בבלוג זה
בכל הבלוגים
