יש איזשהו קסם

הולכת לישון יחסית מאוחר וקמה מוקדם. מרוב שיעמום רואה סרטים שיש בלווין ומדי פעם מוצאת משהו טוב (מצאתי איזה סרט של אלמודובור שקוראים לו "אהבה בשר ודם", נפלא), מטפחת את הלימודים האחרונים שלי ודואגת לעשות הכל. מאניה-דיפרסיה?

פתאום אני מתפקדת ופתאום לא?

פתאום אין משברים, ומאחורי הפינה מסתתרים איזה כמה?

פתאום אני יפה וחכמה ומקסימה? ופתאום ההפך?

והחלומות שלי בכלל נוראיים. אני חולמת שנמרוד ואני חוזרים וזה רע. שאני חברה של איזה מניאק שהופך אותי לזונה של השכונה (ואני מצליחה לברוח עוד לפני שקורה משהו), אין לי חלומות טובים בכלל. כבר תקופה. אולי מתוחה?

עוד חודשיים מסיימת. וזה מטריד כמו שריפה שאי אפשר להינצל ממנה. אני כל-כך רוצה לעוף לחו"ל, לעשות עוד קעקוע, למצוא את עצמי בעמדה לא בוגרת. אבל זהו, עכשיו הזמן להתבגר. עכשיו הזמן לדעת מה רוצים ולדעת להיות.

עכשיו.

זה משהו שלא מאפיין אותי. בטח בגלל שאתמול טחנתי שינה עד שש בערב, אחרי שסיימתי את חובותיי הלימודיים. גם היום יש לי חובות כאלה, אך אני רעבה להצלחה השנה, ואני עושה את הכל בכיף.

שבוע הבא עוד יום זיכרון, ואני שונאת ימים כאלה. דווקא בגלל שהם מוציאים ממני עצבות, חרדות, פטריוטיזם יתר וצורך עז לבטא את זה. אומרים שזה טוב, לי זה רע. אולי ביום ראשון אני אקח כמה סרטים ל- D.V.D ופשוט אצפה בהם. אין לי כוח.

הזאב אמר ששבוע הבא הוא יבוא איתי לקומזיץ עם חבריי בחוף בית-ינאי. מעניין אם הוא יעמוד בזה. נ' חושבת שאני כבר פתטית. היא צודקת. אני צריכה לרדת מזה וזהו. יהיה לי יותר טוב ככה.

הג'ינג'י היה אצלי אתמול. לא נפגשנו יותר מחודש. אולי חודשיים. התגעגעתי אליו.

שבסוף הכל מסתדר. אני גם מתחילה להרגיש ככה. אפילו יזמתי ל-נ' הזמנה למועדון המוסד בתל-אביב. אני חייבת להכיר את המקום הזה.

נורא מצחיק שאולי בכלל אנטי האורבנית תלך ללמוד בפרובינציה החיפאית (כי לא יקבלו אותה לתל-אביב).

נורא מצחיק שהחלטתי אתמול שאני בכלל רוצה קריירה אקדמית, ומוכנה למות בשביל זה, לשלם ממיטב כספי ולמצוא את עצמי שורפת את חיי באקדמיה האפורה.

אבל זה שווה בכדי להיות ד"ר.

אולי יותר.

אני רוצה להיות עיתונאית, אני כל הזמן אומרת. מאוד רוצה. האם זה יילך? האם התוכנית תתממש? האם הכל יהיה בסדר?

לא יודעת, אומרים.