יש איזשהו קסם

אחרי הרבה זמן. באמת. אתמול, בפגישה פשוטה וכייפית עם הבלונדיני, כמעט ישבתי ובכיתי. לא יודעת למה. ועכשיו, ממש ברגע זה, יש סתם ירידה במצב הרוח.

ההייטקיסט מתעקש להצטרף ליום הסטודנט שלי רק בגלל איזו הופעה שהוא רוצה לראות. לפחות טרמפ חזרה הביתה יהיה לי.

הרגשה מוזרה משהו. לגבי הכל.

מתגעגעת אליו.

אפילו לקרירות שלו.

לנכותו הרגשית.

נזכרת בו כמעט בבכי.

ועבר כל-כך הרבה זמן.

מה איתי?

למה זה קורה לי?

למה עכשיו?

הוא חסר לי.

הוא לא מבין עד כמה.

לו יכולתי לראות

לו יכולתי לנוע

לו יכולתי לדבר,

עיזבי אותי כאן

ושובי הביתה

הייתי אומר לך...

הייתי אומר.

דנת אותי לרצות,

לקוות, לאהוב,

דנת אותי לחיים.

דנתי אותך

להיות לי כלה

בחופת מתים.

עיר זרה

צל רודף אותנו

אין לנו גואל.

את ממלטת אותי

אבל אני הרודף, אני הצל.

היפרדי ממני, מאמי,

עיצמי את עיני,

קיברי אותי מחוץ לליבך.

מחקי אותי,

מתוך גופך

ומתוך זיכרונך.

לו יכולתי לראות

לו יכולתי לנוע

לו יכולתי לדבר,

עיזבי את הכל

ושובי הביתה

הייתי אומר לך...

כן, הייתי אומר.

****************************

השיר המקסים הזה, לקוח מתוך אופרת הרוק "מאמי", של הלל מיטלפונקט.  היא הועלתה לראשונה ב-1986 , על בימת צוותא, והפכה להצלחה ענקית. מזי כהן שיחקה את דמותה של מאמי, אישה צעירה מעיירה דרומית, הרוצה להצליח בעיר הגדולה. מאמי נישאת לניסים מלכה, בן השכנים המשרת בלבנון. זמן קצר אחרי החתונה מודיעים לה כי נפגע והפך לצמח. היא עוזבת את העיירה ונוסעת להגשים את החלום. היא מוצאת עבודה בפאב תל-אביבי מעופש, נאנסת בידי שבעת המלצרים הפלסטינים, ניצלת בידי כהניסטים, ולבסוף מתגלגלת לבורדל של בתיה קלאסה- נקודת השפל ממנה יש רק עלייה.

"מאמי" זהו מחזה המספר על הלאומיות היהודית- ישראלית שלאחר 1967, באופן רדיקלי. 

****************************

אני ראיתי את "מאמי" ב-2002 , עם נמרוד. היה מדהים לראות את התגלמות הישראליות שלאחר מלחמת לבנון בצורה כל-כך חדה ובועטת. היום איתרתי את התוכנייה של "מאמי", ופרץ נוסטלגיה חייב לכתוב את השיר הזה.