יש איזשהו קסם

זהו, ביום רביעי סיימתי את הלימודים, ולאחריהם רצתי ישר לעבודה. מתברר שהמנהל שלי רוצה שאני אטחן משמרות במוקד עד מוות. אז אני טוחנת. כי אני צריכה כסף ולא מוצאת עבודה בינתיים. א- אני מאוד בררנית, ולא מוכנה לכל עבודה ובכל שכר (ואני יודעת שאני לא ממש יכולה להרשות לעצמי), ב- אני מחפשת תחום ספציפי. בטלוויזיה, בפרסום, ביח"צ. משהו שממשיך את הסמינר שלי, ובתחום שאני חזקה בו.

תואר שני עבר למספר תחומים ספציפיים שמעניינים אותי. הרי בסופו של דבר אני רוצה להתעסק במחקר, זה הכי מעניין: אז חשבתי על אנתרופולוגיה וסוציולוגיה; ספרות השוואתית; ותקשורת. נקווה שלאחד מהם לפחות יקבלו אותי. ביררתי סיכויי קבלה, ובחיפה יכולים לקבל אותי. אני מלאת מוטיבציה.

האמריקאי עדיין כועס עליי שהלכתי מוקדם מחנוכת הבית. אני יודעת שזה היה חשוב לו, וגם לי זה היה חשוב, אך מה לעשות, זה יצא לי בשבוע עמוס במיוחד. והפגישה שהיתה לי לאחריו, היתה הכרחית. הייתי צריכה לסגור כמה דברים עם איזה בחור שהכרתי, וגם ככה אני לא אוהבת מסיבות המוניות, למרות שכל החברים שאני אוהבת היו שם. זה לא היה אישי בכלל, ואני מקווה שנתגבר על המשבר הזה.

עשיתי פירסינג בראשון האחרון בסחוס של האוזן, ליד עור התוף. היה כואב במעט, לא משהו רציני. אני אוהבת את איך שיצא.

אחרי שמסיימים תואר ראשון, צריך למהר לחפש מסגרת. וזה לא פשוט בכלל. אני לא מתכוונת להישאר כל החיים בחברה כפוית הטובה בה אני עובדת, ומצד שני, חשוב לי לעשות משהו שאני אוהבת. וקשה למצוא עבודה היום. שהיא נורמלית ומספקת. אני בכלל מקווה שיום אחד אני גם אעבוד בועד בשכר. אני אוהבת את המקום, הוא חשוב לי. לא מוכנה לוותר עליו.

הסו-שף השרמנטי ואני לא ניפגש בשבוע הקרוב, וזה די מבאס. הוא הולך למילואים. טוב, נשלים את זה אחר-כך.

ימים מטורפים. מדי.

היריב צודק. קיבלתי את ההודעה שלו בדבר המפגשים של ישרא, שהאחרון שבהם האיר ונדליזם מפה ועד ים המלח. באמת חבר'ה, למה להרוס קירות, להשאיר לכלוך ובלאגן, ולהשחיט מקום ציבורי? תתנהגו כמו אנשים בוגרים בבקשה. לכבד את הסביבה זה גם לכבד אנשים. אני מצטרפת ליריב, אנא מכם!

סבאשלי היה אצלנו היום. חשוב לי לציין, לפני שאני מתחילה לכתוב עליו, שהתרחקנו הוא ואני. הוא נעשה אדם לא סימפטי, לא נחמד ומטיף מוסר נוראי. מתייחס לכל המשפחה שלי כאילו כולם ילדים קטנים שלא מבינים מהחיים שלהם. אני לא מבינה אותו. נכון שהוא מלא בצרותיה של סבתאשלי, שהיא יקרה לי מאוד, וחולה באלצהיימר. היא שבר כלי, וקשה לו להתמודד איתה. הוא מסתובב בכעס מלא עליה ועל המשפחה הקטנה שלי. זה לא יפה מצידו.

ואני יודעת שקשה לו, אני יודעת טוב מאוד שהוא צריך עזרה ותמיכה. אבל הוא לא נותן את הפתח לקבלתה מהמשפחה שלו. ואנחנו נשארים תקועים, אובדי עצות, לא יודעים ממש מה לעשות. ומקבלים את הכל עלינו.

ההורים שלי באמת מכילים עכשיו הרבה דברים, ואת סבא וסבתא שלי, שמצידו, סבאשלי לא מעריך את זה. רק מטיף מוסר. מה אני אגיד? מצב קשה. אני מאוד מרגישה תקועה.

היום התבטל לי יום לימודים, ואני שוקלת האם לנסוע לספרייה לחפש חומר,או להוציא את חלקו פה. נראה לי שאני אבקש מאחשלי להוריד איזו תוכנה שאני אוכל להוריד את המאמרים שאני צריכה. וחוץ מזה, יש לי לסכם איזה פרק ענק בפסיכופתולוגיה, להאריך ספר בספרייה ולהוריד, כמו שאמרתי, כמו דברים.

השנה נגמרת וזה מוביל לסימני שאלה. אני מחפשת עבודה עכשיו. וזה מוביל ללא מעט תסכולים.

האמריקאי כועס עליי שהסתלקתי מוקדם מחנוכת הבית שלו. אני מאוד רוצה לפצות אותו ולחגוג איתו לבד.

ואני מפחדת להתאהב בסו-שף ששיקר לי לגבי הגיל שלו (הוא קרוב מאוד לגיל 40, מתברר),שמקסים אותי ומתעתע בי. רק אני מסתבכת עם כאלה.

בלימודים שלי. באקדמיה. בתואר הראשון.

מרגישה עם זה מבולבלת. מאוד. יהיה לי קשה לוותר על המרצים שאני אוהבת.

עכשיו בתהליכי חיפוש עצמי מתישים. מאוד.