יש איזשהו קסם

להתרומם ממצב הרוח שפקד אותי עכשיו. אבאשלי, האידיוט, כרגיל לא מפרגן לפני ועדת הקבלה אשר מתקיימת מחר, קורא מאוד חשוב החליט לנטוש את הבלוג, אינטל חוזר לחו"ל, ובזה, אני מוכרחה להודות, יש משהו מאוד משמח. חוץ מזה, כרגיל, כולם מעלימים עין. כרגיל אני אדם אשר לא מרוצה ממהלך החיים שלו. מההסתבכות עם כל מיני שטויות שחבל להוציא עליהן אנרגיה.

אינטל יהיה חסר, אבל טוב שהוא הולך. אני אוכל להמשיך את החיים שלי בלי העננה הקטנה שהוא גרם לה ביומיים האלה. לפגוש מישהו שנעזב מחייך לפני שנתיים זה לא קל. הכל עלה. ועלה בכאב. כתבתי לו שהיה כואב לפגוש אותו.

היום יום האהבה, וחוץ מזה שהקרציה מהעבודה מציק לי עם כל מיני שאלות בסגנון של: "מה את עושה?", ואני לא עונה כי אני קצת עצובה, סתם מרגישה שזה צירוף מקרים אכזרי. למרות שאני גם ככה לא חוגגת את היום הזה.

מלך לטאה, אני מקווה שיום אחד עוד תחזור לבלוג שלי.

יהיה טוב. אני מקווה.

כשאמרת.

שאתה הולך ליום, יומיים,

האמנתי.

ישבתי וחיכיתי לך,

יום, ויומיים, ושבוע.

כשחזרת.

ואמרת שאתה נעלם לשבועיים,

אז אמרתי, "נו טוב",

חיכיתי לאיזו שקיעה,

ושקעתי בדממה.

כשהגעת הביתה.

אחרי שנתיים,

אז כבר לא האמנתי.

כשאמרת שאתה נעלם,

כבר ידעתי.

כשאמרת.

שאתה הולך לי בינתיים,

ומחסל הכל בעצבות,

באמת,

רק ליום יומיים,

סתם ישבתי.

אבל כשחזרת,

ונפלתי בדממה,

של השנתיים.

עברו לי סתם ככה,

בציפייה שקטה,

עוד יום.

כבר לא הגעתי ליומיים.

עכשיו נסעת. וגם ככה בכיתי קצת כשראיתי את המבט בעיניים שלך, אחרי שעשינו את זה בעיצומה של הפגישה. אתה נראה טוב מאי פעם.

אתה חסר כל-כך. אמרת שאני חסרה גם לך. שקשה קצת בלעדיי. גם לי, בלעדיך.

אני זוכרת, אינטל, שלפני שנסעת, טרקנו את הדלת אחד לשניה. זה היה עצוב, אך מלא בהשלמה.

והיום דיברנו המון. נפתחנו אחרי הרבה זמן של געגועים. מדהים כמה המחשבות שלי רצו במהירות שאי אפשר לעצור. ומדהים עד כמה הן רוצות שתהיה פה.

אמרנו שנגור ביחד. כשתחזור. מי יודע מתי. אז אמרנו. אני לא יודעת אם אלך על זה. כבר אמרתי. אני מפחדת להרוס את מה שעכשיו.

גרמת לי לחשוב. עליך ועליי.

גרמת לי לחשוב.

רוצה שתחזור.

מפחדת כשתחזור.