יש איזשהו קסם

הבלוג הפך להיות פרטי. יותר טוב.

ומזלטוב.

משהו כמו שבוע-שבועיים, ולא בגלל שנמאס לכתוב (אף פעם לא נמאס), אלא בגלל הצורך בשקט ובהורדת קרציות כמו ר', שטורחות לרוץ ולספר לכל החברים הפסיכיים שלהם על הבלוג.

מצחיק. אתמול הוא ואני נפגשנו עם איזה "מכר" שלו (לטענתו). על מה שהלך שם אני חלמתי כמה לילות לפני. מפחיד. זה נראה אותו דבר והוא לבש אותו דבר. הסתלקתי בבושת פנים. זקוקה לחופשה. זקוקה להתרעננות.

יהיה בסדר.

בינתיים יש לי מבחן ללמוד אליו.

***

אגב. ואגב גדול מאוד! אני לא אתן לכל חולירע שחושב את עצמו לתפוס לי תחת על הבלוג. אני אמשיך לכתוב אותו, אל תדאגו, אבל קצת שקט לא מזיק.

איתכם הסליחה!

המשבר עבר. למדתי לצמוח מהר ממשברים. ר' עדיין כועס על הבלוג. הוא התחיל לכנות אותי "עיתונאית" ושאר שמות כאלה. יויו מתחמם עליי ואני עליו (בחיי! מעולם לא רציתי כל-כך לעשות מישהו כמו לעשות אותו). שוב חדר מדרגות חירום בעבודה, הוא אחרי משמרת ועייף, ואומר: "בואי מהר, לפני שניתפס", ואני אחריו, בודקת את השטח. ואנחנו מתנשקים בלהט, ולא רק. כמו שני ילדים שעושים משהו שאסור.

הוא נתן לי את הטלפון שלו. מספר אמיתי ונכון (הייתי חייבת לבדוק, כי בסופו של דבר הוא די מניאק). אני עדיין שומרת על סודיות. לא מדברת עליו. רק כאן.

***

הפרידה מהחברה שנוסעת לגור בניו-יורק הייתה קשה. זו הפרפקציוניסטית, אגב. עכשיו היא מתכננת תואר שני שם, בגלל שבארץ הלימודים הגבוהים מסננים עד אין קץ, וכמו כולנו, גם היא רוצה להתקדם בסולם הדרגות האקדמי (אני בכלל רוצה להיות ד"ר, אגב), ולהיות משהו. אז היא נוסעת לגור עם החבר בניו-יורק. למצוא עבודה. להיות בסדר. להתחיל מחדש. היא חזקה, ואני מעריכה את זה מאוד. אין הרבה אנשים כמוה.

***

אני מתחילה לקלוט היכן אני נמצאת בעבודה. הבטחתי לעצמי לא לאחר יותר. אני עובדת כמו שצריך, ולפחות על זה אני מקבלת את הקרדיט.

***

המרצה לניהול מו"מ ישבה איתי בשיחה שהיא אירגנה אתמול. היא הכריחה אותי לגשת למועד המיוחד. וברור שאגש. היות ואני מכירה את הבן שלה, התחלנו לדבר גם עליו. וגם על הפרידה מהחבר הקודם שלי. היא מכירה אותו. היה מדהים. אני אוהבת אותה. אמרתי לה שבסוף השנה אני אבוא לייעוץ לתואר שני אצלה. אוהבת אותה.

***

לשמחתי, אני מתאוששת ממשברים מהר. זה בריא.