יש איזשהו קסם

בחיי, אנשים שכותבים פוסטים רק בשביל ש"יקפיצו" אותם לרשימת המעודכנים ו/או לנושא החם, זה בולשיט. וחתיכת בולשיט! אני נורא לא אוהבת את הילדים הקטנים שכותבים פה בשביל "לקפוץ", משמע, בשביל הרייטינג הרגעי של הבלוג שלהם, ובאותה נשימה- אני גם לא אוהבת תגובות סתם, תגובות שלכאורה מזמינות אותי לביקור בבלוג הקסום שלכם.

אני פה בשביל לכתוב. הרייטינג של הבלוג שלי מעניין אולי את העכוז הימני שלי. לא מעניין אותי אם יהיו לי אפס כניסות ביום, או לחילופין מיליון כניסות ביום. האדם היחיד שמעניין אותי בבלוג הזה, הוא אני, והמסר שאני רוצה להעביר. אני לא "אקפוץ" בשביל הרייטינג, אני לא "אקפיץ" תגובה רק בשביל התגובה, אני אגיב רק אם יהיה לי משהו להגיד.

כיף לי להיות בלוג קטן שלא מפריע לאף אחד, ועם רייטינג ברצפה. אני פה רק בשביל הכתיבה. לתשומת לבכם.

בערך כל הבעיות האפשריות (והמורה ליוגה צוחקת מהצד): דלקת בגרון שהאנטיביוטיקה קצת הצליחה לפתור, בינתיים, בעיות עיכול שנוצרות מחוסר תיאבון, וסתם מחשבות רדיפה רגילות.

נו, אתם יודעים.

המתוחכם עדיין משחק בלב שלי.

הג'ינג'י עדיין לא סגור.

אני תקועה באיזה אמצע של כלום, בחיי.

כבר שבועיים לא יצאתי לדייטים כי אני מאוכזבת עד עמקי נשמתי. חרדת הדייטים שלי חזרה לסף הרגיל של פחד מעצמי, פחד לאכזב, ופחד אנ'לא-יודעת-כבר-ממה. למזלי, השבוע אני חולה (מתה), אז זה משאיר את הדברים בצד. המתוחכם שלח לי sms לפני שעתיים שאומר: "הכל בסדר". אני לא הבנתי למה בדיוק הוא התכוון: הכל בסדר אצלנו? הכל בסדר אצלו? עזבו, אני בינתיים יוצרת קשרים חדשים. מאחה את האכזבה ואת הלב השבור.

חולה.

מאז ארבע אחר הצהריים בערך. כאב גרון שהתגבר.

בחילות (אך עדיין לא הקאתי).

חוסר תיאבון שבא בשלבים.

חוסר יכולת לדבר.

צריבה.

נזלת.

איזה כיף.