פעם הבלוג שלי היה הסוד הגדול שלי.

היום הוא עדיין סוד, אבל לא כל כך גדול (הבלוג, לא הסוד).

פעם, הייתי מסתיר את הבלוג מכל החברים ואם מישהו היה מגלה אותו, הייתי משביע אותו שלא יגלה לאף אחד שהוא גילה אותו.

הייתי בטוח שאותו חבר ממשיך לקרוא ולעקוב אחרי הבלוג ושזה מעניין אותו לפחות כמו שזה מעניין אותי, אם לא יותר.

מדי פעם הייתי שואל: "אתה עדיין קורא?" והוא בתגובה היה מצטט לי את כותרת הקטע האחרון שפרסמתי.

היום, אם אני מזכיר את הבלוג, תגובת החבר היא בדרך כלל: "מה,אתה עדיין כותב?!".

אז לא, אני כבר לא כל כך כותב, אך לא נראה לי שזה חסר למישהו מהם, כמו שזה חסר לי.