לפני עשרה ימים המראנו לניו יורק. כשאני אומר "המראנו" אני מתכוון לאשתי, ארבעת בניי ולעצמי, כמובן.

היום הראשון - סיוט בטיסה

הטיסה לניו יורק הייתה קשה. אריאל החליט בשלב מסויים להשליך פירורים מהעוגיה שלו על הנוסעים שישבו לפניו והוא חזר על המעשה כמה פעמים, להנאתו. האמת שזה היה מצחיק לראות את זה, אם כי הנוסעים שחטפו מטר של עוגיות בוודאי לא חשבו שזה משעשע.

כשנחתנו בנמל התעופה בניו יורק, הילדים היו שפוכים מעייפות. זה כמובן לא מנע בעד אריאל ואמתי לרוץ כל אחד לכיוון אחר ולאשתי לרדוף אחריהם בנמל התעופה בזמן שאני והילדים האחרים המתנו בתור, עייפים ומותשים מהטיסה הארוכה. התור היה ארוך מאוד ולמרות שהיו אחרינו עוד אנשים, כשסיימנו בדלפק הכניסה ועמדנו לקחת את המזוודות, התחוור לנו שאנחנו ניצבים שם לבד והפקיד שקיבל את פנינו סגר את הדוכן אחרי שסיימנו אצלו. אני לא יודע לאן נעלמו כל האנשים, אבל המזוודות שלנו היו האחרונות על המסוע וכל שנותר לנו היה לאסוף אותם ולפגוש את הנהג ששכרנו כדי שיקח אותנו לבית המלון בבורו פארק שבברוקלין.

כשהגענו למלון, רציתי לשלם לנהג, אבל הוא אמר "אל תדאג, אתה עוד צריך לנסוע איתי שוב אז תשלם לי בבת אתת על הכל". חשבתי לעצמי שזה קצת מוזר שהוא לא רוצה לקבל ממני  כסף מיד, אבל לא ייחסתי לכך יותר מדי חשיבות.

בבית המלון, פקיד הקבלה אמר שיש בעיה עם כרטיס האשראי (כנראה שרצו לוודא שהכרטיס לא גנוב או משהו כזה) וש"מישהו יצטרך להתקשר לחברת האשראי". המשכתי להסתכל עליו בעיני עגל עד שהבנתי שכשהוא אומר "מישהו" הוא מתכוון אליי. אמרתי לו שנסדר את זה למחרת וכך היה.

היום השני - ריצה קלה על גשר ברוקלין

התעוררנו ב-4 לפנות בוקר  (אהרן אפילו ב-3)  ולקחתי את אהרן לבית הכנסת הסמוך להתפלל שחרית. לא הבנו מילה ממה שהתפללו שם. באיזשהו שלב הבנתי שהם מתפללים "שמונה עשרה" ומיהרתי להצטרף, אבל לא הייתה לי כל אינדיקציה מוקדמת לכך שהם מגיעים ל"שמונה עשרה".

מזג האוויר היה קפוא אך למרות זאת גררתי את אהרן למינימרקט הסמוך כדי לקנות כמה מצרכים בסיסיים.

המינימרקט הסמוך, נקרא "המינימרקט של יידל" או משהו כזה וכל המצרכים בו כשרים. למי שלא יודע, בבורו פארק יש אוכלוסיה חרדית מאוד גדולה ולכן רוב המקומות שם כשרים.

מאוד הופתעתי לגלות שכל המחירים לא מסומנים. לא על המדפים ולא על המוצרים עצמם, מה שגרם לכך שלא הייתי "צרכן מושכל" משום שלא ידעתי מה המחיר של כל המוצרים שקניתי.

מאוחר יותר התברר לי שזה לא חוקי לא לסמן מחירים (גם בארץ יש חוק כזה) אבל בבורו פארק הם מרשים לעצמם לעשות (או לא לעשות) מה שהם רוצים (או לא רוצים).

הילדים היו מאוד עייפים אז החלטנו לתת להם להתאושש מהטיסה ובמקום לעשות משהו "גדול" פשוט הסתובבנו בחנויות בבורו פארק שהתבררו כמאוד יקרות. החנות היחידה שלא הייתה יקרה, הייתה דווקא של צמד בחורים סיניים ובה קניתי כובע וגרביים של נייקי שמאוחר יותר תהיתי ביני לבין אשתי אם הן מזויפות.

אחרי שראינו שמבורו פארק לא תבוא הישועה (על אף שהיו כמה וכמה מוכרים שרק דיברו על המשיח עם כל הלקוחות), החלטנו לנסוע לגשר ברולקין ולטייל עליו רגע לפני שקיעה. שמענו שהשקיעה הניבטת מגשר ברוקלין היא אחת היפות ולכן רצינו להצטרף למאות הצועדים שצעדו את גשר ברוקלין ממנהטן לברוקלין.

מה שלא לקחנו בחשבון, זה שאלעד ואריאל אוהבים לרוץ. או הו כמה שהם אוהבים לרוץ.

מרגע שעלינו על הגשר, אריאל רץ קדימה ואלעד אחריו. רדפנו אחריהם, אבל ללא הצלחה. הם התקדמו בריצה, הפריעו לעוברים ושבים ונכנסו למסלול האופניים תוך שהם מסכנים את עצמם ואת הרוכבים שרק בנס לא פגעו בהם.

הגדיל לעשות אריאל שבהזדמנות אחת דחף את אלעד על מסלול האופניים, אלעד נפל ורוכב אופניים הצליח לבלום רק סנטימטרים בודדים ממנו

מצד שני, אלעד החליק כיפים לכל רוכבי האופניים שחלפו על פניו ולא שכח לדבר עם כולם בעברית, גם כשהיה מדובר באנשים אפרו אמריקאיים שלא מבינים מילה בעברית.

הגענו לאמצע הגשר וחזרנו למנהטן כלעומת שבאנו. הרגשנו שלטובת כולם, עדיף שהילדים שלי לא יתרוצצו על גשר ברוקלין.

אשתי ואני מאוד רצינו להסתובב עוד קצת באיזור, אבל הילדים היו עייפים (או לא ממושמעים במקרה של אלעד ואריאל) אז חזרנו לבית המלון.

היום השלישי - האקווריום של ניו יורק

בבוקר דוד שלי הגיע למלון והביא איתו המון דברים שאמא שלי ואחותי הזמינו לעצמן באינטרנט ושלחו לבית שלו כדי שאני אחזיר את הדברים שהן הזמינו לארץ.

אחרי זה, נסענו לאקווריום של ניו יורק, שם ראינו הרבה  בעלי חיים שחיים במים, כגון כרישים, כלבי ים, תמנון וסוסי ים (היו שם כמה בהריון – אגב, הזכר הוא זה שנושא את הצאצאים בבטנו- וזה מאוד מעניין לראות סוס ים בהריון).

בחרנו יום מוצלח לנסוע לאקווריום, כי מזג האוויר היה נוח וזה גם היה הרחק ממנהטן (באותו יום היה יום סנט פטריק ורצינו להמנע מהתהלוכות ומהאירים השיכורים שמילאו את רחובות העיר ואכן הצלחנו במטרתנו).

הילדים מאוד נהנו באקווריום והפעם גם לא ברחו לנו. אחרי שיצאנו מהאקווריום, טיילנו קצת על הטיילת הסמוכה והילדים התרוצצו על חוף הים.

אחרי זה נסענו לחנות שנקראת AMAIZING SAVINGS   וכשמה כן היא- חסכון ענק (כלומר, אם גם ככה התכוונת לקנות כל מה שקנית, אז זה יוצא יותר זול. ברור שיותר חסכוני לא לקנות שום דבר בכלל). ממש התלהבנו מהחנות הזו. קנינו שם צעצועים (וראינו שם צעצועים בפחות מחצי המחיר ששילמנו בבורו פארק יום קודם לכן על אותם מוצרים), מעט בגדים ועוד כמה דברים כולל מזוודה שבתוכה שמנו את מה שהצלחנו לדחוף לתוכה ממה שקנינו ואת שאר הקניות שלנו שמנו על העגלה של אמתי.

ליד AMAIZING SAVINGS  , יש סופרמרקט גדול שנקרא שופ רייט. נכנסתי לשם רק לכמה דקות כדי לקנות שתייה, ואז ראיתי שיש שם סוללות שמתאימות למשאבת האינסולין שלי. כאן המקום לציין שהמשאבה שלי צורכת סוללות AAA   והסוכן של המשאבה ייעץ לי להשתמש רק בסוללות של אנרג'ייזר ועדיף כאלה שמיוצרות בארה"ב ולא בסינגפור (אם תסתכלו על הסוללות של אנרג'ייזר הנמכרות בארץ, תראו שכולן מיוצרות בסינגפור), כי הסוללות מסינגפור מחזיקות מעמד פחות זמן מהסוללות המיוצרות בארה"ב, לכן החלטתי לקנות הרבה סוללות של אנרג'ייזר בארה"ב.

בקיצור, ראיתי חבילה של 16 סוללות אנרג'ייזר במבצע בחנות אז לקחתי 4 מארזים של 16 סוללות כל אחד

משופ רייט צעדנו חזרה לבית המלון, מרחק הליכה של כחצי שעה, אבל המזג אוויר היה נעים והיה לנו מאוד נחמד לטייל כך ברחובות בורו פארק.

כשהגענו למלון שמתי לב לטעות שעשיתי: במקום לקנות סוללות AAA    קניתי סוללות AA   ועכשיו אני תקוע עם עשרות סוללות AA   ובלי סוללות AAA   (מארה"ב). קיוויתי שבהמשך הטיול אוכל למצוא סוללות מתאימות, אבל המקום היחיד שמצאתי בו סוללות (וגם זה רק באמרז של רביעייה) היה בית מרקחת יקר ולא רציתי לקנות שם את הסוללות. חשבתי שאולי אגיע לחנות אחרת שיהיו בה סוללות AA   של אנרג'ייזר עד שנטוס, אבל זה לא קרה.

היום הרביעי -  א הא

ביום רביעי נסענו לפילדלפיה כדי להפוך את הילדים שלי לאזרחי ארה"ב. זו הייתה מטרת הנסיעה לארה"ב והתכוננו ליום הזה חודשים ארוכים מראש.

נסענו עם הנהג שאסף אותנו ביום ראשון משדה התעופה כי אמא שלי לחצה עליי שאקח אותו במקום לנהוג לשם לבד היות ואני לא מכיר את הדרכים ועלול להסתבך בדרך והיות וכל כך הרבה זמן מראש התכוננו ליום הזה, אסור שמשהו יתפקשש בדרך.

הוזמנו לראיון בשעה 14:00 ולפי זה הנהג קבע מתי עלינו לצאת כדי להגיע בזמן. בפועל הגענו ליעד ב-13:20. בדרך לשם, הנהג אמר שאולי הוא שכח לציין את זה קודם, אבל המחיר שקבענו מראש לא כולל אגרה של כבישי האגרה (עוד $36). כמובן שהוא לא ציין את זה קודם... בנוסף, הסיכום איתו מראש היה שעבור הנסיעה לפילדלפיה הוא יקבל $300 וימתין לנו שעה. עבור כל שעה נוספת נצטרך לשלם עוד $30. אני מציין את כל זה, כי אחרי שיצאנו משם ב-15:00 (בדיוק שעה משעת הראיון) הוא אמר שהוא חיכה 40 דקות ולכן ביקש תשלום נוסף עבור הזמן הזה... (טוב שהוא לא הביא אותנו לשם ב-8:00 בבוקר ואז הוא היה מרוויח עוד כמה שעות על חשבוננו...).

ההרגשה הכללית שקיבלנו בפילדלפיה היא שהאנשים שם פחות נחמדים מהאנשים בניו יורק. המאבטחים בכניסה לבניין  לא היו נחמדים בכלל והפשיטו את כולם מחגורות, ז'קטים נעליים וחפצי ערך. לאחר כניסה לבניין היינו צריכים להמתין בצד עד שיזמינו עבורנו מעלית וגם זה לפי תור של מי שנכנס ראשון לבניין.

המעלית עצמה, אולי המעלית האיטית בעולם (חוץ מהמעלית בבניין של ההורים של אשתי שללא ספק היא המעלית האיטית בעולם) היא הדרך היחידה לעלות למעלה (לקומה השישית) ועל דלת חדר המדרגות כתוב שזה לשימוש העובדים בלבד. לא היו שירותים בקומה השישית וחדרי השירותים היחידים נמצאים בקומה 2 ו-3. כמובן שלא ידעתי את זה עד שהגעתי לקומה השישית ולכן הייתי צריך לרדת שוב במעלית האיטית עד לקומה השלישית (עשיתי את זה פעמיים, כי בפעם הראשונה שאני הלכתי לשירותים ואף אחד מהילדים לא היה צריך, אבל ברגע שחזרתי, פתאום שניים היו צריכים אז ירדתי שוב, מה שלקח הרבה זמן, אבל זה היה בסדר כי הכניסו אותנו רק ב-14:00).

לראיון עצמו רק אני נכנסתי, למרות שאם הם היו רוצים הם היו יכולים לזמן לראיון גם את הילדים. ומסיפורים ששמעתי, ברצותם הם יכולים להערים קשיים רבים ואפילו לא להעניק את האזרחות המיוחלת.

אבל במקרה שלי לא היו יותר מדי בעיות ולבסוף יצאתי משם עם האזרחות המיוחלת עבור ילדיי. המשימה הוכתרה כהצלחה. כשקיבלתי את תעודות האזרחות של הילדים, הודיתי לפקידה שרק אמרה "אה הה". היא חזרה על זה בכל פעם שהודיתי לה וחשבתי שזה מוזר. כשעצרנו בתחנת דלק, וקניתי משהו לשתות גם שם המוכרת אמרה לי "אה הה" כשאמרתי לה תודה. כנראה שככה אומרים "בבקשה" בפילדלפיה.

עד 17:00 כבר היינו חזרה בניו יורק בחדרנו בבית המלון, אלא שאז נתקלנו בבעיה חדשה- המפתח של הכספת שבחדר שלנו נשבר ולא יכולנו להוציא את הכסף משם.

ניגשנו לדלפק הקבלה ושם אמרו שאין להם מפתח נוסף, אבל יש מישהו שיוכל להכין מפתח חדש. הם שאלו אם אנחנו חייבים לפתוח את הכספת באותו היום וכשענינו שנוכל להסתדר בלי הכספת באותו יום, הם הבטיחו שעד לבוקר למחרת כבר יהיה מפתח. בפועל, רק ביום שישי המפתח היה מוכן.

נשאר לנו קצת כסף בכיסים, אז החלטנו להתפצל ואשתי לקחה את אריאל ואמתי לסיבוב חנויות בבורו פארק ואילו אני הלכתי עם אהרן ואלעד לחנויות אחרות. נפגשנו כעבור שעה קלה וביקרנו יחד את דודה של אשתי ומשפחתה בביתם בבורו פארק.

הם מאוד שמחו לפגוש אותנו ודוד שלה שככל הנראה לא ידע על הביקור הספונטני שלנו, מיד הזמין שיחים של "על האש" ממסעדה מקומית והתנצל על כך שאינו יכול "לנפנף" בעצמו כי זה יפעיל את גלאי העשן או משהו כזה. זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו והוא היה מאוד נחמד. האוכל היה טעים ומאוד נהננו שם.

עד כאן חלק א' של ה"ניו יורק פוסט". המשך עלילותינו בניו יורק בפוסט הבא...