כפי שכתבתי בפוסט הקודם, ביקרנו בניו יורק למשך 10 ימים. בפוסט הקודם סיכמתי את הימים הראשונים של הטיול ועכשיו אסכם את הימים שאחריהם.

יום חמישי -  יום במוזיאון

יום חמישי היה יום גשום. התכנון היה שאסע לביטוח הלאומי האמריקאי (Social Security  ) בעוד משפחתי נוסעת למוזיאון ההיסטוריה והטבע   (Museum of Natural History)   ושאני אצטרף אליהם מאוחר יותר שם, אבל כנראה שלא קראנו נכון את מפת הרכבת התחתית כי פספסתי את התחנה (אם הייתה כזאת בכלל) ולכן החלטנו שאת הביטוח לאומי אעשה ביום אחר  ושארד איתם במוזיאון.

המוזיאון הזה ענק. 5 קומות של מוזיאון ענק כולל לוויתן ענקי ושלדים של דינוזאורים בגודל טבעי.

התחלנו את הסיבוב במוזיאון עם פוחלצים בגודל אמיתי של כל מיני חיות ואלעד, שחיות הן אהבת חייו אמר שהוא מפחד מהן. זה היה מוזר לשמוע בגלל שהוא כלך כך אוהב חיות. אבל אחרי כמה דקות הוא כבר התחמם ויותר לא שמענו ממנו שהוא מפחד. המוצגים שם מאוד יפים וצילמתי את הילדים ליד חלק ממוצגי החיות שם.

אחרי זה, עלינו לקומה הרביעית- למיצג הדינוזאורים. שם ראינו שלדים של דינוזאורים שונים והשתעשענו עם המוצגים ועם אמצעי המולטימדיה שמסבירים על ההיסטוריה של הדינוזאורים וראינו סרט על יונקים בכלל ודינוזאורים בפרט.

אחרי זה רצינו לאכול ארוחת צהריים אבל בכל פינות האוכל היה כתוב שאסור להכניס אוכל מבחוץ אז המשכנו לחפש מקום שבו אפשר לאכול את הכריכים שהבאנו איתנו. בסוף נכנסנו למעלית שבה תמיד יש עובד שתפקידו ללחוץ על הכפתור של הקומה שבה אתה רוצה לרדת. אמרנו לעובדת שהייתה שם שאנחנו רוצים לאכול, והיא אמרה שאנחנו צריכים לרדת לקומה שמתחת לקומת הקרקע, אבל משום מה היא לחצה על קומה 1 ואמרה לנו לרדת שם, למרות שיש לה כפתור גם לקומה שהיינו צריכים. היא הורתה לנו ללכת בעקבות המדבקות שהיו מודבקות על הרצפה וכיוונו לעבר אזור האוכל ואכן עשינו זאת עד שהבנו שהמדבקות גם יורדות במדרגות וזה הכעיס אותי כי היא יכלה ללחוץ על הכפתור של הקומה הנכונה במקום שנצטרך להיסחב עם העגלה של אמתי במדרגות (מדובר על הרבה מדרגות, לא 10 מדרגות).

כשהגענו למטה, היה גם שם שלט שאסור להכניס אוכל מבחוץ אז שאלתי שומר איפה אפשר לאכול אוכל שהבאנו מבחוץ והוא כיוון אותי לאזור שבו בתי ספר אוכלים בו.

אחרי שאכלנו, נכנסתי לשירותים וכשיצאתי כבר לא ראיתי את המשפחה שלי. חיפשתי אותם בכל הקומה ולא מצאתי.

עליתי קומה ולא מצאתי. חזרתי לקומה הרביעית, איפה שהדינוזאורים, ולא מצאתי אותם. וכך עברתי בכל הקומות, עובר בין כל התצוגות, מחפש ומחפש, אך לא מוצא.

התקשרתי לאשתי, אבל לא הייתה תשובה עד שאחרי כמה וכמה נסיונות הטלפון שלה פשוט נהיה לא זמין.

אחרי שעה וחצי של חיפושים ניגשתי לדוכן של "אבידות ומציאות" וביקשתי שיכריזו על משפחתי שאני מחפש אותם. הם אמרו לי שהם מכריזים רק במקרה שילד קטן הלך לאיבוד או של מקרה חירום רפואי, ואני אמרתי שזה לא מקרה חרום, אבל אני מחפש אותם כבר יותר משעה וחצי בכל המוזיאון (אני מניח שגם נראיתי מותש).

"טוב, מה השם של ההורים שלך?" אמרה לי האישה. ואז הבנתי שהיא חושבת שאני מחפש את ההורים שלי... אמרתי לה  את השם של אשתי ואז הם הכריזו אותו. כעבור 15 דקות היא הגיעה עם הילדים וכולנו היינו סחוטים מזה שחיפשנו אחד את השני בכל המוזיאון הענק הזה.

אחרי שהבטחנו לא להיפרד עוד, טיילנו עוד קצת במוזיאון ואז נפגשנו עם דוד שלי שלקח אותנו למסעדה סינית במנהטן.

אהרן שמח המיוחד לפגוש אותו, כי הוא לימד אותו לאכול עם מקלות סיניים.

אריאל היה כל כך עייף, שהוא נרדם על הכיסא, עד שאיש אחד הגיע לאכול בשולחן הסמוך וכדי שיוכל לעבור, אשתי הזיזה קצת את הכיסא של אריאל, שפשוט צנח על הראש! האיש התחיל לצעוק "Oh My God!"   וחזר על המשפט כמה פעמים ואנחנו רק ניסינו להרגיע אותו שזה לא אשמתו שהוא נפל, תוך שאנחנו מנסים להשתיק את הצרחות של אריאל שהתעורר מהנפילה, אך ללא הצלחה.

גם ביציאה מהמסעדה אלעד ואריאל רצו קדימה וכל הזמן רדפתי אחריהם.

יום שישי - עצבים מתוחים בביטוח הלאומי

בחדשות דיווחו שיורד שלג, אבל לא ראינו שלג מהחלון ולא הבנו למה הם מדווחים על שלג כשאין שלג. לא עבר יותר מדי זמן וגם מחלון חדר המלון שלנו ראינו פתיתי שלג נופלים לקול צהלות הילדים שלנו.

אשתי הלכה לקנות אוכל לשבת ואחרי שהיא חזרה, נסעתי לביטוח הלאומי כדי להשיג לילדים מספר מבוטח. שמעתי שעדיף להשיג את המספר בארה"ב, כי בארץ התהליך הרבה יותר מסובך וארוך.

וכך מצאתי את עצמי צועד לבדי לאורך השדירה הראשונה בין רחובות 14 ו-12.

השכונה לא נראתה טובה כל כך ובכל פינה עמדו שוטרים, מה שמצד אחד גרם לתחושת בטחון, אך בו זמנית גם לתחושת פחד שרק התעצמה כשעברתי ליד מגרש חניה שבו עמדה מכונית ששמשת הנהג נופצה, ככל הנראה כדי שהגנב יוכל לקחת את מכשיר הניווט (GPS  ) או אולי את הרדיו.

בתחנת הביטוח הלאומי, השומר הנחה אותי לקחת פתק נפרד עם מספר התור עבור כל אחד מילדיי ואכן כשעמדתי מול הפקיד שעבר על הטפסים, נדרשתי למסור את כל הפתקים של התור שהיו ברשותי (דבר שנראה לי מיותר לחלוטין, אבל יכול להיות שמתזמנים כל תור לפי כמה דקות שלוקח ואז זה הגיוני שיש לי כמה פתקים).

בזמן שעמדתי מול הפקיד, אחד הממתינים באולם מאחוריי התחיל לצעוק ולקלל ולא נרגע כשאזרחים אחרים ניסו להרגיע אותו. "מה זה, גן חובה שאסור לי לקלל?" הוא שאג.

אשה שחורה ניסתה להרגיע אותו ואמרה שהשומר יוציא אותו אם הוא ימשיך לצעוק ולקלל.

"אני רוצה לראות אותו נוגע בי!" צעק האיש. והוא המשיך לצעוק ולקלל מבלי שמישהו ייגש אליו ויוציא אותו או ינסה להרגיע אותו בהמשך, מלבד אותה גברת. זה היה די מפחיד,  כי אני הייתי בדיוק זה שמקבל שירות בדלפק ופחדתי שהאיש יכלה את זעמו בי.

אחרי שיצאתי משם בריא ושלם, נכנסתי לשתי חנויות פקיסטניות וחיפשתי מציאות. למרות שקניתי שם כמה דברים, אני לא יכול להבטיח שהבחירות שלי היו איכותיות במיוחד.

שבת-  פיצה עשויה היטב

בשבת נוצרה סתימה בשירותים ולא ידענו למה.

במוצ"ש הלכתי לפיצריה כדי לקנות לנו ארוחת ערב. הייתי הלקוח הראשון בפיצריה והמתנתי לפיצה שלי, כשפתאום נכנסה גברת ומיד אמרה למוכרים שהיא רוצה פיצה "Well Done  "+ עוד משולש פיצה. היא הלכה אנה ואנה ושאלה כמה זה יעלה לה ובאופן כללי שידרה שהיא לחוצה בזמן ושאולי מישהו מחכה לה במכונית. "שיהיה Well Done  " היא המשיכה לפקוד על המוכרים שאמרו לה לא לדאוג.

כשהפיצה שלי הייתה מוכנה, הם התחילו לפרוס אותה, כשהאישה פתאום צעקה: "זה Well Done?!  ". המוכר, אמר לה שזו לא הפיצה שלה, אלא שלי ושאני הייתי לפניה בחנות.

"אתה... היית.. כאן.. לפני?!" היא אמרה לי ופחדתי שהיא תאכל אותי.

"כן" גמגמתי ותפסתי את הפיצה שלי וברחתי לפני שהאישה תזרוק אותי לתנור או משהו כזה.

יום ראשון- סתימה במלון

ביום ראשון הגיע מישהו לתקן את השירותים. לבסוף הוא מצא את מקור התקלה- מברשת פודרה ארוכה של אשתי. כנראה שאמתי זרק את המברשת  לאסלה והיא גרמה לסתימה.

כשיצאנו מהחדר, פגשנו מישהי, אחראית לענייני משהו, אבל לא אחראית ראשית. היא שאלה אותנו אם אנחנו יוצאים וענינו בחיוב. כנראה שהיא חשבה שאנחנו עוזבים את המלון, כי פתאום היא סיפרה לנו שהסתימה בחדר השירותים שלנו גרמה לתקלה חמורה במלון ולנזילה מהתקרה של הקומה שמתחתינו. היא המשיכה ללהג ואמרה שאחרי ששרברב יבוא הם יאמדו את הנזק ושאנחנו נצטרך לשלם.

לא כל כך ידענו איך לאכול את מה שהיא אמרה, אז התקשרתי לאבא שלי שאמר שכל מה שהיא אמרה לא הגיוני ושאמור להיות למלון ביטוח ושאם אין למלון ביטוח- אז לי יש ביטוח ולכן, אין מצב שידרשו ממני לשלם. כך או כך, לא שמענו מהמלון מילה נוספת בעניין השירותים והם גם לא חייבו אותנו בשום דבר מיותר בחשבון הסופי. יחד עם זאת, האישה הזאת נתנה לנו רגשה לא טובה ומאותו יום התחמקנו ממנה.

מהמלון נסענו לרחוב 34 וכשיצאנו מהרכבת התחתית מיד ראינו את חנות הכל-בו המפורסמת בעולם- מייסיס (Macy's  ).

נכנסנו לחנות הענקית ומיד ניגשנו לדוכן האיפור כדי לקנות סט איפור שאמא שלי ביקשה. מיד אחרי ששילמתי, אשתי הצהירה שאנחנו עוזבים את החנות כי הילדים לא מתנהגים יפה ולכן יצאנו משם כלעומת שבאנו.

מול מייסי'ס יש כמה וכמה חנויות, ביניהן מודל'ס שקנינו בה נעליים לכולם ו-Daffy's   חנות הבגדים הכי שווה שהיינו בה. היו שם המון בגדים איכותיים עם הנחות ענק עליהם ולמרות שקנינו שם כמה בגדים, הרגשנו שיצאנו משם מוקדם מדי ושיכולנו לקנות שם עוד הרבה בגדים.

משם צעדנו לעבר בניין האמפייר סטייט ורכשנו כרטיסים ל- Sky Ride   . הסקיירייד זה סרט שצופים בו מכסאות שזזים לפי הסרט. הסרט אמור להכיר לצופים את העיר ניו יורק, אבל אני מניח שכל מי שעושה את הסקיירייד עושה אותו בשביל הכיף שבמתקן. המחיר שלו מאוד יקר- $36 למבוגר ו=$18 לילד מעל גיל 6. על הקטנים לא שילמנו, אבל זה עדיין הרבה כסף. אם היינו עולים למצפה על גג הבניין, זה היה עולה לנו עוד כסף אבל החלטנו לוותר על התענוג עקב התרוצצויות הילדים ומפאת חוסר זמן.

הסקיי רייד היה מאוד כיף והילדים נהנו בו מאוד (חוץ מאריאל שנרדם בו בהתאם לתחזית שאשתי נתנה לפני שנכנסנו למתקן.).

אחרי זה, חזרנו לבורו פארק ואז נפגשנו עם בני דודים שלי שלקחו אותנו לאכול במסעדה סינית (China Glatt  ) טעימה ומאוד נהננו בחברתם.

יום שני- אוהד הערב

ביום שני, מזג האוויר היה קפוא והיו רוחות חזקות, אבל השמיים היו בהירים. רצינו לנסוע לחנות שנקראת century21    כי שמענו שיש שם הרבה מותגים בזול, אך אחרי שירדנו מהרכבת התחתית החלטנו לעלות על המעבורת לסטטן איילנד (Statin Island Ferry  ). על המעבורת לסטטן איילנד, שמעתי לראשונה מעקרת בית נואשת, שסיפרה לי על המעבורת שנוסעת ממנהטן לסטטן איילנד הסמוכה ועוברת ליד פסל החרות, והקטע הכי טוב בה- שהנסיעה בחינם!

טיילנו על הטיילת עד שהגענו לטרמינל הענק של המעבורת. לא יאומן שכל הטרמינל הזה משרת את המעבורת הכל בחינם.

הנסיעה הייתה מהנה, אך בגלל מזג האוויר הקפוא, כולם ברחו פנימה בשלב מסוים ורק מעט אמיצים נשארו בחוץ והמשיכו לצלם את פסל החירות והעיר הגדולה מעבר למים.

כשהגעו לסטטן איילנד, ירדנו מהמעבורת ומיד חזרנו לתור כדי לעלות עליה שוב (חייבים לרדת מהמעבורת גם אם מתכוונים לחזור איתה למנהטן).

בדרך חזרה, יצאתי לסיפון ואז נפל נרתיק המצלמה שלי על הסיפון. התכופפתי להרים אותו, אבל רוח חזקה העיפה את נרתיק המצלמה שלי אל תוך המים ולמרות שהשתטחתי על הסיפון, לא הצלחתי להציל את הנרתיק והוא אבד במים. למזלי המצלמה הייתה ביד שלי ולא נפלה עם הנרתיק למים.

אחרי שירדנו מהמעבורת, הלכנו לחנות Century21  . בחנות, לקחתי את הילדים לשירותים וכשיצאתי, כבר לא מצאתי את אשתי במחלקה שהיא הייתה בה כשעזבנו אותה. מאותו רגע, התחיל מסע חיפוש בכל החנות, שכמו כל חנות שמכבדת את עצמה בניו יורק, מפארת את עצמה בכמה קומות.

אחרי שעה וחצי של חיפושים ומבלי שקניתי אפילו פריט אחד, ניגשתי לעמדת ה"אבידות ומציאות" כדי להכריז את שמה של אשתי, מש כפי שעשיתי כמה ימים לפני כן במוזיאון ההסטוריה של הטבע. אבל לאיש בתחנת ה"אבידות ומציאות" לא הייתה סימפטיה כלפיי והוא לא הסכים להכריז את שמה, כיוון שאני לא ילד אבוד.

בצר לי, המשכתי לחפש את אשתי ואחרי חצי שעה שלחתי את אהרן לדלפק האבידות והמציאות שיאמר שהוא מחפש את אמא שלו. השגחתי מהצד וראיתי את אהרן ניגש אליה, כשמאחוריו אריאל ואלעד ואז שמעתי את אלעד שעד אותו רגע הקפיד לדבר עם כל האנשים בארה"ב בעברית, פתאום עכשיו כשהם היו בדלפק האבידות והמציאות, הוא נזכר שהוא יודע אנגלית והוא אמר לאישה שמאחורי הדלפק "But my Daddy's over there"    והצביע עליי!

ואז האשה קראה לי ו"הסבירה" לי שכשהילדים איתי אז הם באחריותי וזה לא אומר שחסר להם הורה. ניסתי להסביר לה שחסר להם הורה ושהם צריכים ללכת עם אמא שלהם, אבל היא לא השתכנעה ורק הציעה שאדבר עם המנהל שלה. לא רציתי לדבר עם המנהל שלה ובאופן כללי לא אהבתי את החנות שבה כמה אנשים לא היו נחמדים אליי בכלל. בנוסף, הבנתי שהמחירים לא כל כך זולים שם כמו שתיארו לי, אז בכלל הרגשתי שאנחנו מבזבזים זמן יקר בהסתובבות בחנות שאין לי כל כוונה לקנות בה שום דבר.

לבסוף, השארתי את אהרן ואלעד ליד המדרגות הנעות של הקומה המרכזית והנחיתי אותם לעכב את אמא שלהם אם היא תעבור לידם ובינתיים עשיתי עוד סיבוב, תוך סיכום איתם שאחרי כמה דקות אחזור לאותה נקודה. כשחזרתי, אשתי כבר הייתה איתם ויצאנו מהחנות, אחרי שבכל זאת קניתי לעצמי 2 חולצות שבת יפות.

ראינו שיש לא רחוק משם סניף נוסף של Daffy's   אז החלטנו להמשיך את הקניה שלנו שם, אבל הסניף הזה, היה פשוט נוראי. לא היה שום סדר הגיוני לחנות וגם לא היה זכר להנחות הענק שראינו בסניף השני שלהם או למבחר הגדול שהיה בחנות השניה. אז יצאנו גם משם בלי לקנות.

משם, אהרן ואני המשכנו למדיסון סקוויר גארדן כדי לצפות במשחק כדורסל של הניו יורק ניקס נגד האורלנדו מג'יק.

זו הייתה הפעם הראשונה של שנינו במשחק של הניקס ודאגתי לקנות כרטיסים למשחק מראש באמצעות האתר Ebay  . הכיסאות שלנו היו די טובים, אמנם בקצה האולם, אבל בחלק המרכזי שלו, והצלחנו לראות די טוב.