| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 7/2003
 הצום הראשון שלי
לפני קצת יותר מ-13 שנה איבחנו אצלי "סכרת נעורים". למי שלא יודע זה אומר שצריך להזריק זריקות של אינסולין כדי לאזן את הסוכר בדם ולאכול בשעות קבועות ועוד כל מיני הגבלות.
בגלל זה מעולם לא צמתי. היה אסור לי לצום כי הייתי חייב לאכול וזה היה ממש מסוכן אם הייתי צם.
כילד אני זוכר שתמיד היינו מתחרים מי צם יותר זמן ולא כל החברים ידעו שיש לי סכרת אז לא טרחתי לעדכן אותם דווקא באותם רגעים. כשהם שאלו אותי אם אני צם הייתי אומר "תסתכל לי על הלשון" ואז היו רואים שהיא לבנה (וזה סימן "מובהק" שאני צם...) ומחליטים שצמתי.
ביום כיפור הייתי אוכל ממש קצת (פחות מהשיעור שנקבע שמותר לאכול לפי ההלכה) וזה היה נחשב לי כאילו צמתי.
לפני כמה חודשים החלפתי את המזרקים במשאבת אינסולין. בזכות המשאבה אני יותר מאוזן מבחינת הסכרת ואני לא חייב לאכול כל הזמן כמו עם המזרקים.
שאלתי את הרופאה שלי אם מותר לי לצום והיא הרשתה לי.
החלטתי שלראשונה בחיי אני אצום היום (י"ז בתמוז) צום מלא.
לא ממש ידעתי איזה הכנות צריכים לעשות לקראת הצום ולכן אתמול בלילה אשתי הדריכה אותי:
ב-00:30 אכלתי ושתיתי.
אחרי זה אשתי הכריחה אותי לשתות עוד קצת. היא אמרה שזה משביע ושחייבים לשתות הרבה לפני הצום. אז שתיתי עוד.
השלב הבא היה לקום ב- 4:45 לפנות בוקר כדי להספיק לאכול לפני הזריחה. היא אמרה לי שמותר לאכול לפני הזריחה אז אכלתי.
ואז התחלתי לצום.
בהתחלה כאבה לי הבטן מרוב אוכל ומים ששתיתי וההרגשה הכללית הייתה לא טובה.
מדדתי לעצמי סוכר כל כמה שעות כדי לוודא שהכל תקין. הכל היה תקין עד 13:00.
ב-13:00 מדדתי והיה לי 91. (אם יש מתחת ל-70 זה אומר שהסוכר נמוך וחייבים לאכול.
כבר אז ידעתי שרוב הסיכויים שאני לא אסיים את הצום הזה בערב כמו כולם, אבל המשכתי לצום.
בשעה 14:00 כבר היה לי 79 וידעתי שזה הסוף.
ב-14:30 שברתי את הצום.
כנראה שהצום הראשון שלי יהיה במועד אחר...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
