הכל היה מתוכנן טיפ טופ כדי שאגיע בזמן ליום הראשון בעבודה החדשה שלי.

נתבקשתי להתייצב ב-9:00 בבוקר במשרד של רכזת הגיוס ולשם כך תיכננתי לפרטי פרטים איך אני מגיע לשם בזמן.

לא רציתי לאחר ליום הראשון שלי בעבודה החדשה כי רציתי ליצור רושם טוב, אתם יודעים איך זה: "רושם ראשוני" וכו'...

שיננתי בעל פה את מספרי הקווים שמגיעים למקום העבודה, את התחנות השונות שבהם אוכל להחליף אוטובוסים ואת הזמן שיקח לי להגיע אל תחנת האוטובוס מביתי.

תכננתי לצאת מהבית עד 7:15 לכל המאוחר, אחרי תפילה, ארוחת בוקר ומקלחת זריזה, אך עד שסיימתי להתארגן השעה הייתה כבר 8:05.

אין סיכוי להגיע עם האוטובוסים האלה לפני 9:00 לשם. בטח שלא עם כל הפקקים של יום ראשון.

היות וראיתי שאני כבר מאחר, הצעתי לאשתי שאקח את הבן שלנו לגן ומשם אמשיך לתחנת האוטובוס.

כשיצאנו מבניין המגורים שלנו, הבחנתי באחד מהשכנים (שאיני יודע את שמו) יוצא מהחנייה שלו.

החלטתי לשאול אותו אם הוא במקרה נוסע לאיזור שאליו אני צריך לנסוע, ולהפתעתי הרבה הוא השיב בחיוב.

שאלתי אותו אם אני אוכל להצטרף אליו וראיתי שהוא מסתכל על הבן שלי במין מבט כזה של "למה הוא לוקח את הבן שלו לעבודה איתו?" (או שאולי הוא חשב: "ומה עם הבן שלו?").

הוא הסכים שאסע איתו, אבל אז ממש הייתי חוצפן.

ביקשתי ממנו שיחכה דקה כדי שאוכל לקחת את הבן שלי לגן ולחזור אליו.

להזכירכם, האיש לא מכיר אותי! אולי הוא ראה אותי מה פעמים בבניין, אבל אני בטוח שהוא לא יודע איך קוראים לי.

גם לבקשה המוזרה הזאת הוא הסכים, ואז אהרן ואני התחלנו לרוץ בטירוף (אהרן דווקא ממש נהנה מזה) לכיוון הגן.

רצתי חזרה אל המכונית של השכן (הוא לא ברח לי לשמחתי) ונסענו אל מקום העבודה החדש שלי.

במהלך הנסיעה, התעניינתי אם הוא עובד באיזור ההוא ולאכזבתי הוא ענה שהוא לא עובד שם ורק פעם בשבועיים הוא נוסע לשם (למזלי היום היה "פעם בשבועיים").

השכן הוריד אותי בכניסה לבניין שאליו הייתי צריך להגיע. אין לכם מושג כמה הייתי אסיר תודה לו על כך.

הגעתי למשרד של רכזת הגיוס ב-8:42 ואני מקווה שיצרתי רושם של משקיען בזה שהקדמתי...

זו הייתה ממש "סיעתא דשמיא" שהצלחתי להגיע בזמן.

המשך היום היה נחמד, תודה ששאלתם.