השבוע זה שבוע לא קל מבחינה רגשית עבורי.

כל השבוע קשור באבל ובשכול.

ביום רביעי האחרון נסענו לבית של דוד שלי לאזכרה במלאות שנה לפטירת סבתא שלי. שמענו סיפורים מרגשים אודותיה ונזכרנו בסבתא האהובה שלנו.

בת דודה שלי הכינה סרטון כשברקע מתנגן השיר שסבתא שלי זימזמה כל הזמן ועל המסך התחלפו תמונות של סבתא שלי עם המשפחה. זה היה סרטון מאוד יפה ומרגש.

למחרת, ביום חמישי, עלינו לקבר של סבתא שלי בירושלים. היה ממש קר ולא יכולתי להרגיש את האצבעות שלי מרוב קור.

כמה אנשים הבריזו ולכן היינו רק תשעה גברים שם ואבא שלי ודוד שלי לא יכלו לומר קדיש על אמא שלהם. אחד האנשים ניסה לעצור עוברים ושבים כדי שיבואו להשלים מניין לקדיש, אך אף אחד לא הסכים להתעכב חצי דקה כדי להשלים לנו מניין (לא יפה!).

התייאשנו וכבר פנינו ללכת כשפתאום נמצא צדיק בבית העלמין שהסכים להשלים לנו מניין וכך זכו הבנים של סבתא שלי לומר קדיש על קיברה.

בלילה ההוא, נפטרה סבתא של אשתי בשנתה. היא הייתה זקנה וחולה מאוד, כך שכשהתקשרו בבוקר יום שישי כדי לבשר על מותה, לא הופתעתי.

כך, מצאתי את עצמי יומיים ברציפות בהר המנוחות בירושליים.

בתחילה הספידו את הסבתא ליד בית הכנסת בעיר מגוריה, ומשם יצא מסע הלוויה לירושלים.

בירושלים, הספיד אותה איש חברא קדישא שעשה מעשה שממש לא אהבתי.

הוא סיפר שהיא הייתה אשה שנתנה צדקה כל הזמן (הכרת אותה בכלל שאתה אומר את זה עליה?) ולכן, שכל אחד יתרום צדקה לעילוי נשמתה... והבטיח שהכסף ילך לבחורים שלומדים תורה. או אז, עבר אחד הקברנים עם הפרוכת שעטפה לפני רגעים אחדים את הסבתא, ואסף מהסובבים כסף, תוך כדי שבני המשפחה מכסים את הקבר בעפר!!!

מעל הקבר, בלי בושה, הם ביקשו תרומה. היייתי המום.

אבל כולם תרמו בעין יפה (זה הרי לעילוי נשמת הסבתא...). גם אני נתתי קצת, אבל אני יכול להבטיח לכם שאם מישהו היה מנסה תרגיל כזה בלוויה של מישהו מהצד שלי חס וחלילה, המעשה לא היה מתקבל יפה בכלל.

כמובן שגם שאר קבצני הנדבות שביקשו נדבה ברחבת הר המנוחות שיחקו על הקטע של "לעילוי נשמת המת", אך אף אחד מהם לא עשה זאת מעל הקבר הטרי.

במוצ"ש, הלכנו לנחם את אבא של אשתי ואת אחיו שישבו שבעה. בכל ערב יש "אזכרה" באולם של בית כנסת ואז כולם יושבים, אומרים זוהר ומספידים את הסבתא המנוחה. אה, ויש אוכל. הרבה אוכל.

זה שונה ממנהגי השבעה שאני מכיר, אך אלה המנהגים שלהם ואני מכבד זאת.

ביום שני שוב הלכתי ל"אזכרה" והפעם אפילו אמרתי כמה מילים על הסבתא. מאוחר יותר, אבא של אשתי אמר לי שריגשתי אותו מאוד.

הערב (יום שלישי), יש אזכרה למיכאל. מיכאל נרצח לפני שלוש שנים כשהסתער עם המאג לעבר מחבלים במהלך שירות המילואים שלו, והיה חבר טוב ואדם טוב ויקר. אני חושב עליו הרבה מאוד ומאוד מתגעגע אליו.

האזכרה שלו בשעה 17:00 באשדוד, ולצערי השעה מוקדמת מדי עבורי ולא אוכל להגיע לשם. חבל מאוד שהוריו בחרו לעשות את האזכרה בשעה כזאת (הם לא רוצים שחבריו יבואו?), ולא בשעה 20:00, למשל, השעה שבדרך כלל מתחילים אזכרות בה.

מאוד רציתי לנסוע לשם, אך זה פשוט בלתי אפשרי. כדי להגיע לשם בחמש, אני צריך לצאת ממש מוקדם מהעבודה ואני לא יכול לעשות את זה (החסרתי יותר מדי שעות כבר). שלחתי מסר באמצעות חבר להוריו של מיכאל, שכדאי שבשנה הבאה יעשו את האזכרה בשעה מאוחרת יותר, כדי שגם חבריו יוכלו להשתתף.

מחר, יום רביעי, הם עולים לקבר של מיכאל בשעה 7:00 בבוקר. היות וגם זה באשדוד, אני לא אוכל להגיע גם אז. יכול להיות שאסע לשם לבד או עם חבר ביום שישי.

אני מבין שההורים עושים מה שטוב להם, אבל גם אני הייתי רוצה להשתתף בדברים האלו.

ביום חמישי, אחי היה אמור לחגוג את יום הולדתו ה-33. לפני 13 שנה, הוא נהרג בתאונת דרכים ולפעמים אנחנו עולים לבקר אותו ביום הולדתו במקום קבורתו. אני עדיין לא יודע מה יהיה השנה. בכל אופן, אני חושב עליו יותר מתמיד ביום הזה.

לפני כמה חודשים מצאתי בחדרו כרטיס ברכה שנתתי לו ליום הולדתו ה-20, כשלושה חודשים לפני שהוא נהרג. כשקראתי את זה, צמרמורת אחזה בי, כי איחלתי לו חיים ארוכים עד 120...