"יש הרבה מקומות פנויים" חשבתי לעצמי שעה שעליתי לאוטובוס בבוקר יום חמישי.

בדרך כלל האוטובוס מלא מפה לפה ואפילו אלו שעומדים חייבים להצטופף. אך באותו בוקר, לשם שינוי, ספספלי האוטובוס היו מיותמים ורק חיכו לנוסעים שיחממו אותם בבוקר החורפי והקר.

בחרתי לעצמי מקום שבו יש יותר מקום לרגליים (הרגליים שלי ארוכות והברכיים שלי תמיד כואבות אחרי שאני יושב במושב הדחוס של האוטובוס) ונצמדתי לחלון. שמחתי על שהמקום הזה היה פנוי משום שיכולתי לתת לרגליי מרחב.

אחריי, עלה לאוטובוס נער חרדי. הוא התיישב בדיוק מאחוריי, על ספסל שמוצב מעל גלגל האוטובוס ולכן הספסל גבוה מהאחרים.

כעבור זמן קצר, הנער התעטש. היות וגבי היה מופנה אליו, אני יכול רק להניח שהוא לא כיסה את פיו כשהוא התעטש. בעצם, יש עוד סיבה שבעטיה אני יכול להניח שהוא לא כיסה את פיו בזמן ההתעטשות שלו...

הרגשתי היטב איך הראש והצוואר שלי נרטבים כאילו חטפתי מקלחת קרה (תרתי משמע).

אין די מילים בפי לתאר לכם את הגועל שבדבר.

זה לא היה סתם מאחוריי, הוא היה ממש מעליי בגלל שישב על כיסא מוגבה.

איכסה.

התכווצתי בתוך כיסאי וקיוויתי שלא יתעטש שוב, או שלכל הפחות יכסה את פיו בפעם הבאה שמרגיש דיגדוג בקצה אפו.

ואתם חושבים שזה עזר לי?

מה פתאום!

כמו ענק הוא התעטש שוב ולי לא נותר אלא להיגעל שוב ממקלחת החיידקים הקרה שספגתי בשנית.

בלית ברירה, נאלצתי לוותר על הכיסא המרווח ונדדתי למושב אחר, הרחק מפיו של הבחור המרטיב.