| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 8/2003
הביקור
בשבוע שעבר ביקרתי את סבתא שלי בבית אבות. נסעתי לשם עם כל בני ביתי ועם אבא שלי.
סבתא שלי נפלה לפני שבועיים ומאז היא חלשה ולא מסוגלת לאכול (היא בת 90, בלי עין הרע).
יום למחרת, אשתי ואני הסתובבנו באיזור של בית האבות שלה. בדרך כלל אנחנו לא מגיעים לאיזור הזה, אבל באותו יום היינו, ולכן החלטנו להיכנס. השעה הייתה שעת צהריים ואנחנו עדיין לא אכלנו צהריים בעצמנו והיו לנו עוד מקומות שהיינו צריכים להגיע אליהם לפני שהם ייסגרו.
עלינו לחדר של סבתא שלי והיא לא הייתה שם.
ירדנו לחדר אוכל ושם ראינו חבורה של נשים בגיל הזהב שישבו לאכול את ארוחת הצהריים שלהן, וסבתא שלי בתוכן.
"יופי", חשבתי לעצמי. "היא אוכלת".
התקרבנו לשולחן וראינו שהצלחת שלה עמוסה כל טוב.
עמדנו ודיברנו איתה במשך 5 דקות ואז אמרנו שאנחנו צריכים ללכת.
השיקולים שלי ללכת היו:
- אם נישאר, היא לא תאכל- והיא חייבת לאכול.
- אם נשב בחוץ ונמתין, היא תאכל פחות כדי לצאת אלינו.
- אם נחכה לה, עד שהיא תצא אלינו ועד שנלך יקח הרבה זמן.
- אם נישאר כל החנויות ייסגרו.
- אנחנו עדיין לא אכלנו.
- היינו שם אתמול.
- כבר היינו שם 20 דקות רק בחיפושים אחריה.
בדיעבד, אני מעריך שהיא נעלבה מזה שהלכנו כל כך מהר.
יומיים אחרי זה הבהילו אותה לבית חולים. הסיבה: היא לא אוכלת כמו שצריך וחשה מיחושים בכל הגוף.
אני יודע שאין לזה שום קשר אליי ושזה לא בגללי שהיא הובהלה לבית חולים, אבל עדיין ההרגשה שלי לא טובה בקשר לזה.
היום הלכתי לבקר אותה בבית חולים. היא שמחה לראות אותי ונשארתי שם כמעט חצי שעה. כשהייתי שם היא אכלה קצת וזה סימן טוב.
שיהיה לה רפואה שלמה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
