| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 8/2003
 מבחן I.Q
כשהייתי בכיתה ח' לא הייתי תלמיד טוב כל כך. למדתי בחטיבת הביניים של אחת הישיבות התיכוניות היותר מוכרות בארץ (מקום שהינו בית חרושת לציונים).
אני לא יודע אם המוסד שבו למדתי ביקש את זה, או שזו הייתה יוזמה של ההורים שלי, אבל בכל אופן- הלכתי לעשות מבחן I.Q אצל פסיכולוגית. בעיקרון רצו לבדוק אם יש לי איזושהי בעייה שבעטיה אני לא לומד כמו שצריך.
המבחן היה בסדר דווקא. היא אמרה לי מילים והייתי צריך להסביר מה הפירוש שלהם. היא הראתה לי תמונות והייתי צריך לומר מה חסר בתמונה (הייתה תמונה אחת שאחרי שעניתי את התשובה הפסיכולוגית הפסיקה את המבחן רק כדי לומר לי שהיא מעולם לא ראתה מישהו עונה על השאלה הזאת כל כך מהר). והיו עוד כל מיני מבחנים.
כעבור כמה שעות מבחנים ואחרי שהפסיכולוגית שיקללה את התוצאות היא אמרה לנו את התוצאה.
היא אמרה שבדרך כלל לא אומרים לנבחן את התוצאות, אבל בגלל שהיא מכירה אותי, היא סומכת עליי שלא אספר. ובאמת לא סיפרתי.
כעבור זמן קצר, "חבר" שלי עשה מבחן דומה. הוא הגיע לכיתה והתפאר בציון שלו. הוא קיבל 135. אני לא אשכח את המשפט שאמר: "ההורים שלי מאוכזבים ממני, כי הם יודעים שאני יכול להגיע ליותר, אבל מ'בחור טוב' לא מאוכזבים כי יודעים שהוא לא יכול להגיע ליותר".
שתקתי. אין טעם להתווכח.
אבל האמת היא, שקיבלתי יותר ממנו, אבל הוא לא יודע את זה ולעולם לא יידע.
סייג לחוכמה- שתיקה.
אז כמה קיבלתי?
אני לא מגלה. הבטחה זו הבטחה. בואו נאמר רק שיכולתי להתקבל לאיזה בית ספר שאני רוצה עם הציון שקיבלתי, ובאמת עברתי לבית ספר אחר אחרי כיתה ט'.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
