הברית התקיימה היום באחד מאולמות האירועים בפתח תקווה. אני בחרתי את האולם. זו הייתה הרגשה שונה ללכת לכל האולמות לבד כדי לחפש מקום מתאים לקיים בו ברית.

מבחינתי היה אפשר לקיים את הברית גם בבית כנסת ולכן חשבתי שזה לא יהיה יעיל במיוחד אם אני אלך לבדי לחפש אולם.

אך אשתי הייתה אחרי לידה ולא יכלה ללכת איתי לחפש. ידעתי גם שלה חשוב בדיוק מה יגישו לאכול ואילו לי זה לא ממש היה משנה (גבר, נו).

גיליתי על עצמי שאני יודע להתמקח על מחירים והאולם שבחרתי היה מעולה (כל האורחים אמרו) וגם הצלחתי להוריד את המחיר שבעל האולם ביקש באופן משמעותי.

גם האוכל היה טעים ובכלל כל מי שהגיע נהנה שם.

השם שנתנו לתינוק הוא אריאל.

משום מה נשים אחרי לידה מדברות בפתיחות על נושאים שבחיים לא הייתי חולם לדבר איתן עליהם. לא לפני הלידה ובטח שלא אחרי הלידה (ואני לא מתכוון לאשתי).

למה כולם חושבים שאם קראתי לשני הבנים הראשונים שלי בשמות שמתחילים באות אל"ף, אז אין ספק שגם לבן השלישי אקרא בשם שמתחיל באות אל"ף? (מה שבאמת קרה בסוף).

ובכלל, מה זה העניין הזה לקרוא לכל הילדים בשמות שמתחילים באותה אות? אין בזה שום דבר מיוחד.

יש אנשים מבוגרים שמתנהגים לעיתים בצורה ילדותית שאפילו ילדים היו מתביישים בהתנהגות שלהם.

רק בגלל שהתינוק נולד בט"ו בשבט, לא מחייב את הוריו לקרוא לו בשם של עץ.

בשבת, הזמנתי את כל בית הכנסת ל"שלום זכר" (באים לנחם את התינוק ששכח את כל התורה כשנולד ואוכלים כיבוד קל ובעיקר גרגירי חומוס המכונים "ארבס"). היות ואף אחד לא מכיר אותי שם, הגבאי שאל אותי אם אני חתן של מישהו. אמרתי לו שלא. הוא שאל אם אני בן של מישהו. אמרתי לו שלא.

הוא הודיע בכל זאת על ה"שלום זכר" וחשבתי שזה יהיה ממש מצחיק אם מישהו באמת יגיע (כי אף אחד שם לא מכיר אותי). בסוף הגיעו כמה שכנים שהכירו אותי עוד קודם.

אלעד (בני בן השנה וארבעה חודשים), מתחיל להתרגל לרעיון שיש לו אח חדש. בכל פעם שהוא שומע אותו בוכה, הוא רץ ללול שלו ומנדנד את הלול כדי להרגיע את התינוק :)

ולסיום, תמונה של אריאל שצילמתי לפני כמה ימים: