אחרי זמן רב שלא כתבתי שום דבר על פרשת שבוע בבלוג, החלטתי לכתוב משהו לכבוד פרשת "תרומה" שאותה נקרא השבת.

דבר התורה מבוסס על שיחות של הרב אביגדור נבנצאל על פרשת תרומה.

"דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, מאת כל איש אשר ידבנו לבו, תקחו את תרומתי" שמות כ"ה, ב').

למרות שמצוות בניית המשכן היא מדאורייתא (מהתורה), וניתן היה לכפות את קיום המצוות בימי משה רבנו- בכל זאת מדגישה התורה שלבניית המשכן יקחו רק מ"אשר ידבנו לבו", כלומר רק ממי שירצה לתרום, ולא ישתמשו בכפיה.

בכל המצוות הדגש הוא בעיקר על העשייה, אבל כאן התנאי הראשון והמרכזי הוא הרצון, שהתורם ירצה לתת.

אפשר לומר שאם אף אחד לא היה רוצה לתרום, חלילה, לא היה מקדש בישראל!

ההתנייה יוצאת הדופן הזו של התורה, בה היא מציבה את הרגשת ליבו של עושה המצווה כתנאי המעכב את העשייה- אומרת דרשני.

רש"י אומר על המילים "ויקחו לי תרומה": "לי- לשמי". כלומר: זה לא מספיק שיש סתם רצון לתת, אלא יש צורך לכוון "לשמה" בנתינה זו. הנותן חייב לכוון שהוא נותן דווקא לשם המשכן.

דרישה זו, מייחדת שוב את את עניינינו משאר מצוות התורה. כי אף שהדרישה לכוון בעשיית המצווה "לשמה" מצוייה בכל המצוות, על אף אחת מהמצוות האחרות אין את הציווי לכוון בצמוד למצווה. 

הצורך בכוונה "לשמה" הוא חיוב כללי, שהגמרא דנה בו בקשר לכל המצוות  (ר"ה, כח) בעוד שבמלאכת המשכן הוזכר הצורך לכוון במפורש בתורה: הן בעת נתינת התרומה והן בקשר לעשיית המשכן, כשהתורה חוזרת ומדגישה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- שתהא עשיית המקדש לשמי (רש"י).

אנחנו לומדים מכאן שבמצוות בניית מקדש בישראל יש תנאי מיוחד, שבלי רצון הנותן, ובלי כוונת ליבו "לשמה"- העשייה פסולה.

אך בכך לא תמה ייחודיותה של המצווה הזו. גם ה"לשמה" הדרוש כאן, שונה מה"לשמה" שקיים בשאר המצוות.

שכן, גם במצוות שהוגדרו בהלכה כחייבות כוונה "לשמה", לא ראינו שה"לשמה" מתפרס גם על השלבים הראשונים בעשייתה.

כך למשל בגט: הצורךבכוונה, מתחיל רק מהשלב של כתיבת הגט וכתיבתו צריכה להיות "לשמה". אך מי שמעבד את העור שעליו יכתב הגט או האיש שמכין את הקולמוס בו יכתב הגט, צריך גם הוא לכוון "לשמה".

ואילו במצוות המקדש נפסק להלכה שאם חצב אדם אבן שלא לשם בניית המקדש, ואפילו חצב אותה למטרה מעולה כבניית בית נסת וכדומה- בכל זאת, תהיה אבן זו פסולה למקדש, משום שלא כיוון בתחילת החציבה לשם בניית המקדש (רמב"ם הכות בית הבחירה א,כ).

השאלה הכי בולטת היא מדוע? מדוע צריך המקדש- ואפילו שורשו ויסודותיו- כוונה לשמה?

ניתן לומר הסבר כללי, שככל שדבר הוא חשוב ומקודש יותר, כך צריך להקדים ולקדשו כבר מנקודת ההתחלה, מן השורש הראשוני. כי רק אם יהיו יסודותיו איתנים בקודש, נוכל לבנות על גביהם בניין בעל חשיבות עליונה. 

ע"פ רעיון זה, נוכל להבין מעשה המסופר במסכת כתובות (קג:):

מסופר שם על רבי חנינא ורבי חייא שהתווכחו ביניהם באיזה שהוא עניין חשוב ואז אמר ר' חנינא לר' חייא: "איך אתה יכול להתנגד לסברה שלי? הרי אם תשתכח תורה חס וחלילה מישראל, יש בכוחי להעלות אותה שנית מפלפולי בלבד!". את כל הש"ס (כל הגמרות) היה ר' חנינא מסוגל לשחזר מסברה!

ענה לו ר' חייא:

"אתה מסוגל אמנם להשיב את התורה אם תשתכח, אבל אני דואג בפועל שהתורה אכן לא תשתכח." ומתואר שם איך ר' חייא היה לוקח פשתן וזורע אותו ומן הפשתים היה אורג רשתות צייד וצד בהם צבאים. את בשרם היה מאכיל ליתומים ומעור הצבאים היה מכין קלף, עליו היה כותב את התורה. אחר כך היה הולך לעיר שאין בה מלמד- תינוקות, ודואג ללמד את הילדים תורה.

"וכך אני מקדים תרופה למכה" המשיך ר' חייא, "שאתה מפלפולך היית יכול לרפא". אלא שלכאורה, לשם מה צריך ר' חייא לזרוע פשתן, לארוג רשתות ולצוד צבאים במו ידיו? הרי יכול ללכת לשוק, לקנות עור מוכן, ולחסוך בכך שעות יקרות.

אלא שהוא אשר אמרנו: אם רוצים שאכן לא תשתכח תורה מישראל, צריך שהיסוד כולו יהיה "לשמה"! ור' חייא מבטל שעות יקרות מלימודו כדי לזרוע ולארוג בכוונה הראוייה, משום שרק כך, יכול דבר גדול וקדוש כתורה להיבנות ולא להישכח.