בבית של ההורים של אשתי ישב איש בעל פנים מוכרות ולימד את גיסי את טעמי המקרא לקראת הבר מצווה שלו.

התיישבתי במרחק מה מהם כשלפתע שאל אותי האיש אם אני יודע מי הוא.

אני שונא ששואלים אותי שאלות כאלה. אלה שאלות ששואלים ילדים קטנים וגם אותם זה בטח מעצבן.

חשבתי שאני יודע איך קוראים לו, אבל לא רציתי להסתכן ולומר שם שאני לא 100% בטוח ששייך לאיש ולכן העמדתי פני תם ושאלתי את אהרן, בני בן השלוש וחצי אם הוא יודע איך קוראים לאיש (כאילו שהאיש כיוון את השאלה לאהרן מההתחלה).

אהרן השיב שהוא לא יודע, אבל אז התקיל אותי ואמר: "אבא איך קוראים לו?".

אני, שלא רציתי לצאת פראייר, אמרתי לו שישאל את האיש איך קוראים לו, אבל אהרן ניצל את עובדת היותו ילד בן שלוש וחצי ורק אמר "אני מתבייש" וככה החזיר את הכדור אליי.

האיש ישב בצד, חייך, ולא אמר מילה.

"אל תתבייש, הוא מאוד נחמד", אמרתי בקול כדי שהאיש יבין שכדאי לו לגלות לנו את שמו.

אבל האיש רק המשיך לחייך.

"אבא, איך קוראים לו?".

בשלב זה הבנתי שאין בכוונת האיש לגלות לנו את שמו ושהוא מעדיף לראות אותי מתפתל מאשר לענות לבן שלי על שאלתו. אני לא רציתי לשאול אותו איך קוראים לו כי זה לא נעים להודות שאני לא זוכר איך קוראים לו. אולי הוא יעלב מכך? הרי אנשים אוהבים שזוכרים מי הם.

מצד שני, אם הוא שאל, כנראה שמגיע לו שאענה לו שאני לא זוכר איך קוראים לו (אם לא נוח לך עם התשובה- אל תשאל).

בסוף ברחתי לחדר אחר ושאלתי גיס אחר איך קוראים לאיש.

"יעקב".

בדיוק כמו שחשבתי.