| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 8/2003
 הפרויקט
בסמסטר האחרון עבדתי עם שני שותפים על פרויקט רציני.
אחד משותפיי לפרויקט נקרא לדגל ובילה 40 יום במילואים, והותיר אותי ואת שותפי השני בודדים במערכה (הוא הותיר לנו 2 ברירות: או שנחכה 40 יום עד שישוב ממילואים, או שנסיים את הפרויקט בלעדיו).
היות והתאריך האחרון להגשת הפרויקט היה ימים ספורים לאחר שהתחיל את המילואים שלו, החלטנו לסיים את הפרויקט בלעדיו ולהגיש אותו בטרם יחזור ממילואיו.
עבדנו קשה, ולא הספקנו לסיים בזמן את הפרויקט.
החלטנו שנמשיך לעבוד עליו עד שנסיים אותו ונגיש אותו באיחור קל.
כשבועיים לאחר המועד האחרון להגשה, סיימנו לעבוד על הפרויקט (שותפי לפרויקט הצהיר ברחבי המעבדה: "אתם רואים את זה, זה מבטיח לי ציון 60 לפחות בפרויקט" והראה לנדהמים פיסת מידע שהשגנו לאחר מאמצים רבים.
מלאכת ההגשה הוטלה עליי.
מכל מיני סיבות לא עשיתי זאת עד היום. בינתיים השותף השלישי חזר מהמילואים ומסרתי לו את העבודה. הוא מכהן גם כיו"ר אגודת הסטודנטים במקום לימודיי והנחתי שאם מישהו יכול להגיש את העבודה באיחור ולא יעשו לו בעיות, זה הוא. בנוסף, הוא יוכל לטעון שהיה במילואים ובכלל הוא טוב בתירוצים.
אחרי שקרא את העבודה, הוא שוחח איתי ואמר שהיה רוצה להוסיף כל מיני דברים לפרויקט וקבענו שנמשיך לעבוד עליו. תיכננתי לא לספר לשותף השלישי על הפשלה שלי בהגשת הפרויקט, מתוך תקווה שהוא לא יגלה לעולם.
היום, במקרה, התקשר אליי השותף הנ"ל (לא זה שהיה במילואים) והשאלה הראשונה ששאל הייתה אם הגשתי את הפרויקט.
לא יכולתי לשקר לו. סיפרתי לו את השתלשלות הדברים והתנצלתי מליון פעמים.
בהתחלה הוא אמר לי: "אתה צוחק עליי", אבל אחר כך הוא קצת נרגע.
הסברתי לו שאם יש מישהו שיוכל לתרץ את העיכוב במסירת העבודה זה היו"ר, והוא השיב ש"זה יציל אותו, אבל מה איתנו?".
סיימנו את השיחה בנימה אופטימית (ובהתנצלות שלי), והזמנתי אותו להצטרף אלינו בשידרוג הפרויקט.
עדיין לא שידרגנו את הפרויקט ואני מקווה שבקרוב תהיה לנו הזדמנות לעשות כן ושנגיש אותו סוף סוף (ושיקבלו אותו בכלל).
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
