עד שהתחתנתי הייתי "חולה" על כדורסל. הייתי משחק כמעט כל יום, לפעמים כמה פעמים ביום. חבר שלי הדביק לי את הכינוי "יד הזהב" משום שהייתי צולף מכל מקום במגרש. עם השנים כשהיה לי משחק פחות טוב היה אומר לי שעכשיו אני "יד הכסף" או "יד הברונזה" ואז כשהיה לי משחק טוב שוב היה מכנה אותי "יד הזהב". חוץ מהקליעה הייתי שחקן בינוני. לפני קצת יותר משש שנים, ביום שבו קיבלתי את רשיון הנהיגה שלי, שיחקתי כדורסל במגרש. שיחקתי נגד איתי (שם בדוי) וניצחתי אותו. איתי צעיר ממני בשנה אחת ובעל קטנוע. הוא בעל מזג חם ומאוד לא אהב את העובדה שניצחתי אותו. אני כבר לא זוכר אם החלפנו בינינו "טראש טוקינג" (החלפת מילים בין השחקנים המיועדת לעצבן את היריב) או לא, אבל בכל מקרה איתי לא אהב להפסיד, ובטח שלא לי. אחרי המשחק הלכתי כרגיל הביתה כשלפתע שמעתי רעש של קטנוע. איתי היה מאחורי ונסע אחרי באיטיות. הגברתי את קצב הליכתי ואיתי הגביר את קצב הנסיעה שלו. פתאום הוא האיץ ולולא זזתי ברגע האחרון לאחד הצדדים היה דורס אותי. המשכתי ללכת, וראיתי אותו עכשו לפניי. הוא עשה פרסה ודהר לכיווני. שוב קפצתי הצידה. הלכתי דרך תלולית עפר כדי שלא יוכל להגיע אלי, אבל הוא המשיך לנסוע קדימה ואחורה תוך נסיון לדרוס אותי, או לפחות להפחיד אותי (בזה הוא הצליח). שכנה שמעה את הרעש שעשה עם הדהירות שלו קדימה ואחורה מתחת לחלון ביתה ויצאה כדי לצעוק עליו. ניצלתי את ההזדמנות ורצתי הביתה. הוא כבר לא היה מאחורי.   כמה ימים מאוחר יותר, הוא ניגש אלי והתנצל. הוא אמר שמה שעשה היה בהשפעת סרט(!). אני חושב שצעקתי עליו שהוא מטורף (אני כבר לא זוכר), ובכל מקרה התחייבתי לעצמי לא לסלוח לו לעולם. מאז שיחקנו כדורסל יחד פעמים רבות ומעולם לא הזכרנו את המקרה למרות שהוא חקוק אצלי בזיכרון.  

הסיפור אמיתי ומשתתף בתחרות כתיבה נוצרת בנושא פחד ואימה