יש לי פני ילד. בייבי-פייס. כשאני עולה על אוטובוס הנהג שואל אותי אם אני רוצה כרטיסיית נוער וזה למרות שאני כבר 7 שנים לא בגיל העונה על הקריטריונים לקבלת כרטיסייה שכזאת (במשך כמה שנים לקחתי את הכרטיסייה שהציע לי. לא ביקשתי במיוחד כרטיסיית נוער, אבל אם זה מה שהנהג הביא לי אז לקחתי. היום אני אומר במפורש שאני כבר לא נוער).

פעם אחת הלכתי עם אשתי ועם הבן שלנו לחנות והמוכרת אמרה לי על הבן שלנו "איזה חמוד... זה אח שלך?".

אשתי נעלבה. "אם אתם אחים, אז מה היא חשבה שאני, אמא שלך???".

כשהייתי בצבא אחת החיילות הראתה לסבתא שלה תמונה שלי, וסבתא שלה אמרה "מי זה הילד היפה הזה?".

גם באוניברסיטה לא מאמינים שאני נשוי, בן 25 ואב לילד. אם אני לא מגלה להם, הם בטוחים שאני עתודאי.

בשבוע שעבר הלכתי לאסוף את הבן שלי מהמעון. היה חם ולבשתי מכנסיים קצרים. אשתי לא אוהבת שאני מסתובב במכנסיים קצרים. היא חושבת שאני נראה כמו נער בהם ולא כמו מבוגר. היא אמרה לי שאני מבייש את עצמי ושאני מבייש אותה. השבתי לה שהיא לא איתי, כך שאני לא מבייש אותה, ובכלל- חם.

ויצאתי במכנסיים הקצרים.

הגעתי למעון (הבן שלי רק התחיל אותו ועדיין לא מכירים אותי שם) ומיד כל המטפלות והגננות שאלו אותי מי אני. אחרי שאמרתי לכל אחת שאני אבא של הילד שמחבק לי את הרגל (כאילו, דא?), שאלה אותי עוד מטפלת מי אני ולא חיכתה לתשובה, אלא רק אמרה חכה רגע, יש לי דף להורים.

כשהגישה לי אותו אמרה: תן את זה להורים.

אמרתי לה שאני האבא.

"אה... אז.. זה בשבילך!".