בערב שבת, עשיתי את דרכי כהרגלי בקודש לבית הכנסת באיחור קל.

התפילה כבר הייתה בעיצומה ומתפללים רבים גדשו את בית הכנסת וילדים רבים שיחקו בחוץ.

בית הכנסת נמצא ברחוב קטן, ללא מוצא, שרכבים מעטים נוסעים בו ביום חול, ועוד פחות נוסעים בו בשבת.

רעש המולת הילדים נקטע באחת כשצליל חריקת בלמים וקול חבטה קלה החליף אותו.

החשתי את צעדיי, הייתי ממש קרוב ואז שמעתי צעקות "אל תזיז אותו!".

הצעקות כוונו לאחד המתפללים שהרים את הילד שנפגע מהמכונית.

מסתבר שהמכונית פגעה בילד שקפץ לכביש. הילד התגלגל מספר פעמים עד שהאיש הרים אותו.

האיש השכיב את הילד על המדרכה והילד רק צרח מכאבים.

מתפללים רבים יצאו מבית הכנסת ומיהרו להגיש לילד עזרה ראשונה.

"תזמינו אמבולנס, דחוף!".

"הוא לא פגע בו, הילד בסך הכל נבהל" ניסו אחדים להרגיע.

"הוא פגע בו", פסקו אחרים.

והילד שכב שם צורח מכאבים. ילד בן ארבע (בערך).

בינתיים יצא מהרכב אחד הנוסעים וצעק על המתפללים שבזמן שהם מתפללים בפנים, הילדים שלהם מתרוצצים בחוץ. "תשמרו על הילדים שלכם!".

"אתה, אל תלמד אותנו איך לשמור על הילדים שלנו" הם צעקו לו בחזרה. "קודם כל תיסע כמו בן אדם".

הצעקות ההדדיות נמשכו והילד המסכן שכב שם, נאנק מכאבים.

עזבתי את ההמולה ונכנסתי כדי להתפלל, אך לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה. לפעמים גם הילד שלי משחק בחוץ וזה יכל להיות הוא שם על המדרכה, חס וחלילה.

אמבולנס הגיע ואחריו גם ניידת משטרתית. האמבולנס פינה את הילד לבית חולים והשוטרים גבו עדויות מהסובבים.

כל המתפללים דיברו רק על זה.

חלקם האשימו את הנהג שלטענתם היה צריך לנסוע ממש לאט ולנהוג במשנה זהירות כיוון שהוא יודע שיש שם הרבה ילדים שמתרוצצים ועלולים לקפוץ לכביש בכל רגע.

אחרים טענו שאסור להביא ילדים לבית הכנסת אם הם לא מתפללים שם.

היו מתפללים שהעלו רעיונות איך לגרום לרכבים לנסוע לאט יותר שם, כגון פסי האטה ואולי אפילו לסגור את הכביש בשבת.

מישהו אמר שהדופק של הילד תקין ושהוא בהכרה. הבנתי ממנו שבסך הכל מצבו של הילד טוב.

כשחזרתי הביתה חיבקתי את משפחתי חזק חזק. הסברתי לאהרן מה קרה ושיננו את כללי חציית הכביש (רק כשאוחזים בידיים של אבא ואמא).

במשך כל השבת המחשבות על התאונה לא הרפו ממני והרגשתי רע.

היום שוחחתי עם 2 חברות שבחנו אותי בשבועות האחרונים.

החברה שבחנה אותי במבחן דינמיקה קבוצתית אמרה לי שהם מקווים שעד פסח תינתן תשובה ושבינתיים הם לא החליטו לכאן או לכאן.

כשהתקשרתי אל החברה השנייה, U-MAN, שוחחתי עם נציגת המשאבי אנוש שלהם. הזכרתי לה שנבחנתי אצלם לפני מספר שבועות ושאלתי מה עלה בגורל המבחן. היא ענתה שאם לא יצרו איתי קשר בתוך שבוע בנוגע למשרה שעבורה נבחנתי, כנראה שלא התקבלתי למשרה ההיא, אך הם ימשיכו לחפש עבורי משרה אחרת שאולי תתאים.

ואז סיפרתי לה שבדקתי באינטרנט על המבחן ועל U-MAN וגיליתי שהוא לא מוכר על ידי אף ארגון פסיכולוגי ושהוא לא שווה שום דבר (כך על פי האתרים השונים באינטרנט).

"זו המדיניות שלנו", היא ענתה.

סיפרתי לה שזהו המבחן הרשמי של הסיינטולוגיה ושהאבארד (מייסד כת הסיינטולוגיה) משתמש במבחן כדי לגייס אנשים לכת, אבל היא רק ענתה "אין לי מושג".

אמרתי לה שמצאתי קשרים בין U-MAN לסיינטולוגיה ושוב היא ענתה "אין לי מושג".

היא לא נשמעה מופתעת בכלל ממה שאמרתי לה, ובכל זאת בחרה לענות "אין לי מושג". אם לי היו אומרים שהמקום שבו אני עובד, קשור בסיינטולוגיה, הייתי מגלה קצת יותר עניין ממה שהיא גילתה.

המלצתי לה להעביר את המידע הלאה, לממונים עליה "כדאי שהם ידעו", הוספתי (כאילו שהם לא יודעים כבר), והיא הבטיחה לעשות זאת.

הרגשתי שהשיחה שלה איתי לא נעמה לה, אבל זו כבר בעיה שלה.