אני לא אוהב לכתוב על זה, אבל הפעם הרגשתי צורך.

כבר כתבתי כאן בעבר על מחלת סכרת הנעורים שלי, אך הפעם אני רוצה לספר לכם על משהו שנקרא "היפו".

היפו זה קיצור של "היפוגליקמיה" או במילים אחרות: מצב של סוכר נמוך בדם.

כשמגיע היפו, צריך לשתות מהר משהו מתוק וגם לאכול קצת, אחרת אפשר להגיע למצב של אבדן הכרה.

מה שהכי מעצבן בהיפו זו ההרגשה הפנימית.

פתאום בלי שום סיבה (מלבד ההיפו), בא לי להיות רע.

אני נהיה מבולבל, עצבני ויש לי דחף פנימי להיות רע אל אנשים.

אבל ברגע שאני שותה ואוכל משהו אחרי שאני מאבחן את ההרגשה כ"היפו", אני חוזר להיות עצמי, רגוע ובשליטה כאילו כלום לא קרה. ממש ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד.

הרבה פעמים אני מרגיש את הצורך להיות "רע" אל אנשים ואז אני מכריח את עצמי לשתוק, כדי לא לפלוט שטויות. אחרי שאני מתאושש מההיפו, אני מדבר. 

זה מאוד מעצבן ונמאס לי מזה.

בניגוד לשמועות שארז זוננשיין מנסה להפיץ ברשת, הבלוג שלי עדיין לא נסגר והקוראים לא מתבקשים לעבור לבלוג שלו.

השגתי את צילום מונה הכניסות ללא עזרתו, ומזל שכך, משום שוודאי היה מנסה לסחוט אותי תמורת התמונה.

בעצם, זה לא כזה ביג דיל, התמונה של מונה הכניסות.

פעם זה היה "עושה לי משהו", אבל היום- כלום. נחמד וזה, אבל זהו.

בכלל, כשאני רואה תמונה של מונה כניסות אצל אחרים זה מעלה בי גיחוך קל ותו לא. כאילו, מה? לא שמנו לב שעברת X כניסות? בשביל מה אתה שם את התמונה, "להוכחה"?

אז אם גם אתכם זה מעצבן, קבלו את התנצלותי מראש. סביר להניח שגם אחרי הכניסה ה-100,000 אפרסם את תמונת מונה הכניסות (אם הבלוג הזה עדיין יהיה פעיל עד אז...).

שיהיה לכם פסח כשר ושמח אם לא נשתמע עד אז.