יום שישי. 4:00 לפנות בוקר.

אשתי מעירה אותי.

לקח לי כמה דקות להתעורר, אבל אשתי דחקה בי להזדרז.

אשתי עלתה לשכנה כדי להעיר אותה.

אני עליתי אחריה ונתתי לה את הבן שלי למשמרת.

4:30 – הזמנתי מונית ונסענו לבית חולים.

4:35- השומר שבכניסה שאל אותנו "לאן?" (לשחק סנוקר...- מה הוא דביל? הוא לא רואה שיש לי יולדת?)

"יש כאן יולדת" אמרתי.

5:15- הכניסו את אשתי לחדר לידה.

5:45- אשתי רוצה אפידורל. לא נותנים לה. המיילדת אמרה שהאפידורל לא יספיק להשפיע עד שהיא תלד. אשתי די נלחצה מזה, כי הלידה הקודמת ארכה 14 שעות.

5:59- אשתי יולדת בן במזל טוב!

6:30- התפללתי שחרית בבית הכנסת שבבית החולים.

8:00- לקחתי את הבן שלי מהשכנה והלכנו לגן.

8:15- אחרי שהשארתי את הבן שלי בגן, עברתי ליד בית כנסת שהמתפללים בו חיפשו עשירי למניין. למרות שכבר התפללתי, נכנסתי כדי להשלים להם מניין. מה עוד יש לי לעשות? (אשתי אמרה לי אחרי זה: "דווקא אותך לקחו?").

במהלך היום התרוצצתי בין הבית לבית החולים.

בסופו של דבר הלכתי לישון רק אחרי 2:00 בלילה, אחרי שהיה "שלום זכר" (מנהג שבו באים לבית של התינוק שזה עתה נולד ואוכלים פיצוחים וחומוס (בין השאר). אחת הסיבות שמקיימים את המנהג הזה, היא כדי לנחם את התינוק שזה עתה נולד כי הוא שכח את כל התורה שידע בבטן אימו).

אוקיי. אז למה בעצם לא אמרתי לכם עד עכשיו שאשתי הייתה בהריון?

הסיבה העיקרית היא שאחת מהבלוגריות (רובכם יודעים במי המדובר) מנסה כבר הרבה זמן להיכנס להריון (בינתיים ללא הצלחה). לא רציתי לתעד את שלב ההריון בבלוג, כי הרגשתי שזה יהיה כמו לדרוך לה על הפצעים, היות והיא מרבה לקרוא אצלי.

התינוק חמוד (לדעתי הוא דומה לאחיו הבכור) ובסה"כ אשתי מרגישה טוב.

בעיקרון, די החלטנו על שם לתינוק, אבל אם אתם מעוניינים, אתם מוזמנים להציע שמות...