ערב שבת.

התפילה התנהלה כסידרה ולא היה נראה כאילו משהו יוצא דופן עומד לקרות.

מנחה,

קבלת שבת,

לכה דודי.

הכל כרגיל.

אחד המתפללים נתן דרשה של ערב שבת.

ואז, באמצע הדרשה, פרץ ילד בריצה לבית הכנסת ולחש דבר מה באוזנו של אביו שישב רק כמה שורות לפניי.

מהר מאוד המתפללים החלו לסמן סימנים אחד לשני. נערים נוספים נכנסו וגם בפיהם הבשורה.

עד שסיים הדרשן לדרוש, לא היה אחד בבית הכנסת שלא ידע (אולי מלבד הדרשן, שגם הוא ודאי קיבל עידכון מאוחר יותר): מכבי ניצחה.

בשבת בצהריים, מיד אחרי קידוש, רגע לפני שנטלתי ידיים, נשמעה דפיקה בדלת.

אשתי פתחה את הדלת ומולה עמד השכן שגר בדירה מתחתינו.

עם השכן הזה היו לנו "תאקלים" מהיום הראשון שעברנו לדירה הזו, עת שהגיע לקבל את פנינו בטענה כי אנחנו מרעישים עם מעבר הדירה שלנו. הוא צדק, כמובן. השעה היייתה מאוחרת וזה לא זמן למעבר דירה, אבל לא הייתה לנו ברירה. ורק התנצלתי בפניו.

כעבור כמה חודשים, אשתו פנתה אליי בבקשה שלא נפעיל את מכונת הכביסה שלנו בערב, כי זה מטריד את מנוחתם ו"המכונה בדיוק מעל חדר השינה שלהם". שיהיה. אז הפסקנו לעשות כביסה בערב.

והיום, כשהשכן הגיע, הוא שוב התלונן על הרעש. הפעם הפריע לו רעש גרירת הכסאות שהוא שומע בכל פעם שמישהו אצלנו מזיז כיסא (בדרך כלל הילדים).

הוא טען שהרעש באמת עבר כל גבול, "אחרת הוא לא היה עולה" (כן, בטח).

אחרי זה, אשתי ואני היינו קצת מבועסים.

גם אנחנו שומעים היטב את רעש גרירת הכסאות מלמעלה. זה מפריע לנו? קצת.

אבל אנחנו לא עולים לשכנים כדי להתלונן.

אחרי זמן קצר, אלעד החליט להתנדנד על הכיסא באופן שהכסא דפק על הרצפה מספר רב של פעמים, כאילו הוא עושה לשכן מלמטה "דווקא"....