| |
זה נחמד להיות חשוב, אבל חשוב יותר להיות נחמד. |
| 9/2003
 אוירון
בראש השנה לקחתי את הבן הבכור שלי איתי לבית הכנסת כדי שישמע את תקיעות השופר.
אבא שלי אוהב לשבת בשורה השניה של ביה"כ (כשבדרך כלל השורה הראשונה ריקה) וכך קורה שבראש השנה אני מוצא את עצמי כל התפילה פנים אל מול פנים עם רב בית הכנסת (משום שהכיסא שלו פונה אל הקהל- כמו מורה בכיתה. אף פעם לא הבנתי למה הרב לא יכול להתפלל לאותו כיוון כמו כולם, והוא חייב לפנות לקהל). בתפילה ההיא הרב לא היה, אבל הושבתי את הבן שלי לצידי ונתתי לו ספר עם תמונות לקרוא. כל התפילה הייתי בלחץ מזה שאולי הוא יחליט לדבר או לבכות, אבל הוא דווקא הפתיע אותי לטובה וישב בשקט, חוץ מכמה פעמים שהכריז בקולי קולות "אוירון" כשראה תמונה של אוירון בספר שלו, דווקא בתפילת העמידה, כשכל בית הכנסת עומד בדממה ומנסה להתכוון בתפילה.
אחרי זה האחיין שלי הוציא אותו כדי לשחק והכנסתי אותו רק כדי שישמע את תקיעת השופר.
באחת מהפעמים שהכנסתי אותו, הוא עלה על הבימה ונעמד ליד הבעל תוקע (זה שתוקע בשופר).
כשהגבאי אמר "תקיעה" לבעל התוקע, פתאום נשמע קול קטן ממרגלות הבעל תוקע שחזר אחריו ואמר "תקיעה".
ניחשתם נכון, זה היה הבן שלי.
הגבאי סימן לי להוציא אותו משם ומהר, דבר שלא הצלחתי לעשות בקלות משום שהוא מחה על כך בקולי קולות.
אחרי זה אשתי כבר לקחה את הילדים הביתה ורווח לי על כך.
אתמול הצלחתי לצום את כל הצום בפעם הראשונה בחיי! (מי שלא יודע למה לא הצלחתי עד היום, שידפדף אחורה בבלוג, או שלנצח יישאר בסקרנותו.
אנא, אל תרשמו לי מזל טוב בתגובות. תודה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
