לכנס הבוגרים הגעתי עם מטרה. ידעתי שיהיו שם הרבה בוגרים בכירים בתעשייה ושזו הזדמנות פז עבורי לחלק להם את קורות החיים שלי ולהציג את עצמי בפניהם.

קבעתי לנסוע עם מישהו לשם, אך הוא איחר וכתוצאה מכך גם אני איחרתי. הגענו לקראת סופו של נאום אחד מחבריי והתמקמתי ליד חבר ותיק (לא זה שמגיב כאן) ודיסקסנו על הא ודא מעט.

הסתובבתי עוד קצת וחיפשתי פנים מוכרות עד שמצאתי את אהוד, שעדיין לומד שם.

אוהד ואני שוחחנו מעט עד שנזכרתי ששכחתי להביא את קורות החיים שלי מהבית. תיאמתי עם אשתי שתשלח לי אותם באימייל ואז ירדתי לחדר המחשבים כדי להדפיס עותק שלהם.

חלק מחדרי המחשבים שאני הכרתי כבר לא שימשו כחדרי מחשבים, אבל בסוף מצאתי אחד שעדיין שימש כחדר מחשבים. לא ידעתי אם הסיסמה שלי עדיין בתוקף, ולכן סחבתי את אהוד איתי.

סיסמת הכניסה שלי למערכת עדיין עבדה, אך  סיסמת הגישה לאינטרנט לא עבדה ולכן נעזרתי בשירותיו של אהוד שתיקתק את סיסמתו.

נכנסתי במהירות לאימייל ושלחתי את קו"ח להדפסה.

המדפסת נמצאת מחוץ לחדר המחשבים ואהוד יצא לבדוק אם היא הדפיסה לי את הקו"ח.

"זה לא יוצא" הוא צעק. "תשלח שוב".

אז שלחתי שוב. וזה עדיין לא יצא.

ולכן שלחתי עוד פעם ועוד פעם.

לחצתי הרבה פעמים על כפתור השליחה להדפסה עד שהתייאשתי ויצאתי מהמערכת.

בינתיים, אהוד בישר לי שכמה עותקים של הקו"ח הודפסו, אך בין דף לדף הוא חייב ללחוץ על כפתור במדפסת כדי שהדף הבא ייצא. מעבר לכך, עם כל דף שהודפס יצא עוד דף ריק וגם דף עם הודעת שגיאה מטעם המדפסת, שהיא אינה יכולה לשמור בזיכרון שלה עוד הדפסות, או משהו כזה.

עמדנו ליד המדפסת הרבה זמן וכל פעם לחצנו על הכפתור כדי שיודפס הדף הבא (בעצם שלישיית הדפים: הדף שרציתי, דף ריק ועוד דף עם הודעת שגיאה).

בינתיים התקבצו ליד המדפסת אנשים נוספים ששלחו משהו להדפסה, אך בגללי הם נאלצו לחכות בתור עד שהמדפסת תסיים להדפיס את הקו"ח שלי.

הרגשתי ממש לא נעים. הידיים שלי היו מלאות בעותקים של הקורות חיים והמדפסת פשוט המשיכה לייצר עוד ועוד עותקים, בלחיצת הכפתור.

לא רצינו לעזוב את המדפסת כי לא רציתי שהקו"ח שלי יסתובבו סתם כך לעיני כל, אבל באיזהשהו שלב החלטנו שמספיק ועזבנו את המדפסת עם כ-50 עותקים של הקורות חיים בידיים שלי...

זה היה ממש מביך.

כשיצאתי מהבניין של חדר המחשבים לעבר מקום הכינוס של הבוגרים חשכו עיניי.

המקום היה שומם.

מסתבר שהכנס נגמר והבוגרים הספיקו להתפזר.

זיהיתי את אחד מחבריי שעוד נותר שם, מדבר עם כמה אנשים ונתתי לו כמה עותקים של הקו"ח שלי. את הבחור שנתן לי טרמפ לכנס לא ראיתי ולכן רצתי למגרש החנייה תוך נסיונות לתפוס אותו בטלפון הסלולרי כדי שלא יברח לי.

הוא לא ענה לטלפון, אך המכונית שלו הייתה עדיין במגרש החנייה.

חזרתי לקמפוס כדי לחפש אותו ולבסוף השגתי אותו בטלפון ותיאמנו לצאת משם.

חזרתי הביתה עם כל העותקים של הקורות חיים שלי מלבד אלו שנתתי לאותו חבר ומבלי להיות ברוב הכנס. לא הספקתי לפגוש אף אחד (כמעט) וגם לא שמעתי את רוב הנאומים. ואם זה לא מספיק, גיליתי טעות בקו"ח (שורה מיותרת), כך שגם עם העותקים שיש לי, אין לי כל כך מה לעשות...

דבר תורה לפרשת השבוע, פרשת "נשא".