בערב שמחת תורה הלכתי לבית הכנסת למרות שהיה לי חום והרגשתי זיפט. בהקפות לא רקדתי והחלטתי שרק אסתובב קצת עם הבן הבכור שלי. הצעתי לו ללכת לאבא שלי והוא לא רצה. הצעתי לו ללכת לחברים שלי, והוא לא רצה. רק אותי הוא רצה ואם אפשר, אז על הידיים שלי.
מיותר לציין שהוא התיש אותי.
לקראת סוף ההקפה השניה נמאס לו והוא החליט שהגיע הזמן שנלך. היות ובבית הכנסת הזה מקיפים עד צאת הנשמה, הלכנו הביתה.
אבא שלי חזר מבית הכנסת רק אחרי 20:00 בערב שזה שעה אחרי השעה שהעריך שיחזור.
בבית החליטו לוותר לי על מטלות שונות היות והייתי חולה.
התלבטנו לאיזה מניין ללכת ביום למחרת:
האם למניין שמתחיל ב-6:00 בבוקר או למניין שמתחיל ב-7:30?
אם מתפללים ב-6, התפילה נגמרת מהר ועושים מעט הקפות. החיסרון הוא שצריך לחכות שעה עד שמתחיל הקידוש של נ' (הסבר בהמשך) אחרי התפילה.
אם מתפללים ב-7:30, יש הפסקה באמצע התפילה בשביל הקידוש של נ' ואח"כ ממשיכים עם התפילה. בסיום התפילה מתפללים מנחה (כלומר: התפילה לא תסתיים לפני 12:30). רוקדים הרבה ועושים הרבה הקפות.
לא היה לי ספק. אני רציתי את המניין של 6:00. לא היה לי כח לכל הריקודים האלה ולתפילה אינסופית. החלטנו שנלך למניין של 6:00.

הקידוש של נ'.
מי שלא ראה את הקידוש של נ' לא ראה קידוש מימיו.
בכל שנה, נ' עורך קידוש לכל המתפללים בבית הכנסת.
בקידוש שלו יש בשרים, נקניקים, עוגות, עוגיות, צ'ולנט, שתיה חריפה, שתיה קלה ועוד ועוד... והכל כיד המלך.
עד לפני שנתיים, הוא היה עורך את הקידוש בביתו, והוא היה מיועד רק לבאי המניין הראשון, אלא שלפני שנתיים כמעט כל ביה"כ הגיע למניין הראשון ומעט אנשים הגיעו למניין השני שהיה אמור להיות מרכזי יותר. היו שאמרו שזה בגלל הקידוש (באופן אישי, אני לא רציתי את הריקודים האינסופיים שם ולכן הלכתי למניין המוקדם) ולכן, בשנה שעברה הוא ערך את הקידוש בבית הכנסת לשני המניינים וכך היה גם השנה.
בנוסף, בגבאים למדו את הלקח, וקיצרו משמעותית את זמן ההקפות. הם הבינו שרוב הקהל לא מעוניין בהקפות בלתי נפסקות.

נחזור לסיפור שלי.
בבוקר החג לא הרגשתי טוב, והחלטתי לא ללכת לבית הכנסת.
אשתי שאלה אותי אם אני אלך לקידוש.
אמרתי לה ש"למניין לא הלכתי, אז לקידוש אני אלך? ובכלל, אנחנו לא צריכים את הקידוש הזה. רק נשמין ממנו ואחר כך גם ככה אוכלים ארוחת צהריים".
"אתה צודק, הוא באמת מיותר". אמרה היא  וגמלה בליבה ההחלטה לא ללכת לקידוש.
ההורים שלי חזרו בינתיים מבית הכנסת ואבא שלי קידש על היין.
"בחורה טובה, את באה לקידוש?".
"כן".
אשתי שכחה בן רגע את כל ההסכמים שהיו לנו ונטשה אותי לטובת עוגות ודברים טובים.
ייאמר לזכותה שהביאה לי מעט מהמעדנים שהגישו שם.
שאלתי את אמא שלי למה הם הולכים, הרי לא יתכן שרק בשביל האוכל הם הולכים והיא הסבירה לי שזהו מפגש חברתי עבורה ושלא יוצא לה לראות את כל האנשים האלה סתם כך.
כשהם חזרו מהקידוש הם סיפרו לי שלא היה מקום לזוז ושהיו שם הרבה אנשים ושהם בקושי ראו את האוכל.
אני אמור להאמין לזה?

הוספה מאוחרת:

לא התכוונתי שתענו על השאלה "אני אמור להאמין לזה?".

זה היה סתם ביטוי.