לפני קצת יותר מ-10 שנים, כשהייתי בכיתה י', סבא שלי נפטר.
באותו יום היינו אמורים לצאת ולחגוג לסבתא שלי יום הולדת, אבל במקום זה, אחותי באה לישיבה התיכונית שלי והודיעה לי שסבא שלי נפטר בארה"ב.
ההורים שלי אמרו שאין טעם שאחזור הביתה באותו ערב (בתקופת הלימודים גרתי במעונות( ולכן נשארתי שם.

בערב יצאתי למגרש הכדורסל כדי לפרוק קצת תסכולים, ובאחד המשחקים מישהו דחף אותי כשזרקתי לסל (שנה לאחר מכן אותו בחור זכה במקום הראשון בארץ בהישרדות, כך שאתם מבינים שהוא היה חזק).
נפלתי אחורה על הידיים. הידיים כאבו לי מאוד.
יד אחת איבדה מהצורה המקורית שלה ונסעתי עם המדריך ועם מישהו שהכרתי שהיה מבוגר ממני בשנתיים והיה מתנדב במד"א (היום הוא נהג אמבולנס) לבית החולים.
בבית החולים הרופא אמר לשניים לתפוס אותי חזק בעוד הוא החזיר את היד שלי למקום. זה כאב. מאוד!
הוא שם לי גבס על היד וחזרנו לישיבה.

זה היה ביום חמישי בערב.
אם הבית המליצה לי לחזור הביתה, ואני לא ממש רציתי בגלל שאמא שלי ישבה שבעה. התקשרתי להורים שלי ואבא שלי הסכים איתה ובא לאסוף אותי.
ביום שישי ובשבת היד השניה, זאת שלא נבדקה כלל על ידי הרופא, המשיכה לכאוב לי. היא אמנם לא שינתה צורה, אבל היא כאבה מאוד.
ביום ראשון נסענו שוב לבית החולים ושם הרופא בדק וקבע שגם היא שבורה.
בשקט בשקט הוא לחש על אוזנינו שאנחנו יכולים לתבוע את הרופא הקודם על רשלנות רפואית, משום שלא בדק את היד הזאת כלל וכלל.
הסתובבתי עם 2 גבסים וזה לא היה קל.
כשבאתי לבית הכנסת בשבת, אנשים שראו אותי רק לפני שבת עם גבס אחד, התגלגלו מצחוק כשראו אותי עם 2 גבסים.
גם למגרש הכדורסל הגעתי, ואפילו שיחקתי קצת (השחקנים אמרו שהקליעה שלי השתפרה בזכות הגבסים...).
הבחור שדחף אותי התנצל, ואני לא יודע למה, אבל בכלל לא כעסתי עליו.

אני לא ממליץ לאף אחד לשבור את שתי הידיים בבת אחת. אם כבר, אז אחת-אחת ועדיף בתקופת מבחנים.