בשבוע שעבר כתבתי קטע על "מפגש בלוגריסטים אנונימיים". לא פרסמתי אותו, ואני לא מתכוון לפרסם אותו.

בראש וראשונה כי לא סיימתי לכתוב אותו.

הרקע לסיפור הוא בלוגרים שמגיעים למפגש "בלוגריסטים אנונימיים" והם רוצים להיגמל מהבלוג. כל אחד שם מספר את סיפורו, למה הוא מכור וביחד מנסים להיגמל.

מה שניסיתי לעשות שם זה לכתוב פארודיה על הבלוג כאשר כל דמות שעולה על הבמה ומנסה להיגמל מהבלוג היא בעצם פארודיה על דמות אמיתית מכאן.

הצלחתי בפיסקה אחת לכל דמות לכתוב מי הבלוגר ומה הדבר שמאפיין אותו ביותר, והכל בשמות בדויים, אם כי היה ניתן להבין בנקל מי היא כל דמות.

ניסיתי לעשות את זה מצחיק וניסיתי להכניס לסיפור את כל מי שחשבתי שראוי להיכנס לפארודיה.

אבל, אחרי שכתבתי בערך 10 דמויות, הבנתי שזה לא מצחיק, ייקח לי שעות כדי לכתוב על כולם ובנוסף לכל, זה אולי אפילו יפגע במישהו.

רוב האנשים שכותבים כאן בלוגים, חושפים כאן את הרגשות הכמוסים שלהם ואת התכונות המייחדות אותם. ברגע שהעליתי על הכתב את התכונות של האנשים ואפילו את סגנון הכתיבה של חלקם (מהתגובות), הבנתי שאני לא יכול לעשות את זה.

מאוד רציתי לשחזר את ההצלחה של "המפגש שלא היה". היו לי רעיונות טובים ומצחיקים (לדעתי), אבל כמכלול, הביצוע לא יצא טוב וגם אני חושש לפגוע, שלא לצורך. רציתי להכניס את כל מי שלא היה שותף ל"מפגש" והצטרף לחבורה מאוחר יותר וגם את מי שכן היה ב"מפגש" הקודם, אך זה לא יקרה. לפחות לא בסיפור ההוא.

 את הסיפור הזה לעולם לא תקראו, עימכם הסליחה.