השבת הראשונה שלנו כתושבי מודיעין עברה בנעימים.

בתחילה לא ידעתי אם אוכל ללכת לבית הכנסת מאחר ונקעתי אותה בליל רביעי, אך כשנכנסה השבת הרגשתי שאני יכול ללכת עליה ולבסוף הלכתי לבית הכנסת. לא החזרתי את התחבושת לרגל מיום שישי ועכשיו הרגל כבר בסדר גמור, תודה ששאלתם.

לא ידעתי בדיוק איפה הבית כנסת, ורק אמרו לי שהוא נמצא בבית ספר קרוב.

החלטתי לעקוב אחרי אנשים דתיים שצעדו כולם בכיוון אחיד ושיערתי שפניהם מועדות לבית הכנסת. התקשיתי קצת לעמוד בקצב שלהם בגלל הרגל הפגועה, אבל מרחוק יכולתי לראות לאן הם הלכו ולבסוף הגעתי לבית הכנסת (לבית הספר).

אני לא אוהב להיות ה"בחור החדש" שלא מכיר אף אחד, אבל כשאין ברירה, אז אין ברירה. חשבתי שאדחק לאיזו פינה עד שמישהו ישים לב אליי (אולי) ויציג אותי לשאר השכונה, אך בדידותי לא ארכה יותר מכמה שניות.

פגשתי במהרה כמה אנשים שהכרתי מהעבר: שניים שהתגוררו ביישוב שבו אניי התגוררתי לפני כמה שנים, עוד שניים שלמדו איתי בישיבה התיכונית ועוד אחד שהיה מוכר לי, אבל אני לא בטוח מאיפה (איתו לא דיברתי בינתיים. אחרי שאזכר מהיכן הוא מוכר לי, אגש אליו).

הפגישה המחודשת עם חבריי מהעבר, הקלה משמעותית על חוויית ה"שבת הראשונה". היה נחמד להיזכר בעבר ואולי נחדש את קשרינו ונהיה שוב חברים.

כיוונתי את המזגן ב"שעון שבת" (טייימר) כדי שיצנן אותנו בשבת, אך לא היה צורך בו ברוב הזמן וקפאנו בשבת בצהריים.

ניסתי לכוון את שעון השבת לאורות, אך (חשבתי ש)לא הצלחתי.

מה רבה הייתה הפתעתי כשבחצות ורבע, כבו האורות בבית באורח מסתורי. לפחות התזמון היה טוב.

בשבת אחרי הצהריים יצאנו לטיול משפחתי בשכונה והתרשמנו מהבתים היפהיפיים באיזור.

אין מה לומר. העיר הזאת באמת יפה.