הבוקר נסענו לברית שהייתה באמצע שומקום.

אתמול בלילה התקשרתי לחברי שהוא גם האב הגאה של הבן הנימול ב-23:30. אמא שלו ענתה לי, והיא אמרה שהזוג הצעיר ישן. ביקשתי ממנה הוראות איך להגיע לברית והיא הסבירה ב-2 מילים. היא נשמעה כאילו הערתי אותה והרגשתי רע עם זה אז לא ביקשתי פירוט יתר על ההוראות שנתנה לי.

כשנסענו לברית, ידעתי שנלך לאיבוד. הברית הייתה עמוק בתוך בית שמש. למי שלא מרבה לבקר בבית שמש (כמוני) זו הייתה חוויה. כמעט ואין שילוט וכששאלנו עובר אורח איך מגיעים הוא גימגם משהו  ברוסית. התברברנו רבות בעיר וכשהגענו לברית כבר היה מאוחר מידי ופיספסנו את טקס המילה.

חברי הזמין אותנו לאכול למרות האיחור וממש התפלא שלא מצאנו את המקום ("זה ממש קל להגיע").

עוגות הקינוח היו מצוינות וכבר מזמן לא טעמתי עוגות כאלו.

בערב נסענו לחתונה של החבר הכי טוב שלי.

בגלל שהיינו עם הילדים שלנו, עמדנו בזמן החופה מאחור.

שמתי לב שהזמן הכי טוב לתפוס שיחה עם החתן בחתונה זה בזמן שבין הבאת החתן לחופה לזמן הבאת הכלה.

הוא עומד שם לבד ומחכה. כל הקהל הולך להביא את הכלה והוא ניצב שם בלי יותר מידי מה לעשות.

דווקא היום לא דיברתי עם החתן. כמה רבנים ניגשו אליו ובירכו אותו, אז ויתרתי.

בכלל, בחתונה אני מרגיש מסויג מהחתן. כל חתן. החתן מסתובב בחתונה שלו כאילו הוא... חתן ביום חתונתו, ואני, מי אני שאפריע לו?

באמת יש לו כח לשמוע מה שיש לי לומר? הוא נמצא בעולם הזה בשביל לשוחח איתי? ועל מה נדבר?

היום הדבר היחיד שאמרתי לחתן היה "מזל טוב". ומדובר כאן בחבר הכי טוב שלי!

האמת היא שהוא לא למד איתי בישיבת ההסדר. לא הכרתי את רוב החברה' שלו מהישיבה, והם היוו את עיקר כח השמחה. הרגשתי אאוטסיידר.

בינינו, הרגשתי גם קצת צביטה בלב, שהוא לא ביקש ממני להיות עד בחתונה או לפחות הנהג שלו (כפי שהוא היה הנהג שלי ביום חתונתי).

בסוף החופה, בדרך כלל כל העולם בא לחבק את החתן והכלה מתחת לחופה. אנחנו עמדנו רחוק ושאלתי את אשתי: "אני מצליח להיכנס לשם?".

"רק אם תעוף כמו סופרמן ותעבור את כל האנשים שבדרך" (ומדובר היה בכל חברות הכלה, קבוצת נשים לבושות מעט מידי, חברי החתן שרקדו ושרו, וכמובן, אלה שכבר עמדו מתחת לחופה ושרו לחתן תוך שהם מחכים לתורם לחבק).

עברתי את כולם, בטח שעברתי. זה דווקא היה משעשע. איך שהגעתי אל החופה, הגיע מישהו בעל קול רציני שאמר: "סליחה! לפנות את הדרך! סליחה!". כולם פינו לו את הדרך, והתחמן הלך אל החתן וחיבק אותו.

אני חיבקתי אחריו .

מאוחר יותר, הייתי בשירותים ושמעתי שיחה מעניינת.

לפני השיחה שמעתי קול של ילד, כבן 13, שתיאר גועל נפש בקולי קולות מתוך אחד מתאי השירותים.

אותו הילד היה שותף לשיחה:

איש: ילד מה זה? למה אתה לוקח את כל הברכונים האלה?

ילד: אני צריך אותם.

איש: למה? אתה לא תשתמש בהם.

ילד: יש לי הרבה חברים דתיים, אני אתן להם.

איש: אבל זה בשביל האורחים, בשבילם זה כמו מזכרת.

ילד: זה ברכת המזון.

איש: תחזיר אותם, לברכונים יש ערך סנטימנטלי עבור האורחים ולחברים שלך זה סתם.

אין לי מושג אם הילד החזיר או לא,  אבל זה מעניין איך ילדים לוקחים כל דבר וחושבים שאחר כך יהיה לזה שימוש. אם לא עבורם, אז לפחות לחבריהם. בעצם, יש גם מבוגרים כאלו.

בסך הכל היתה חתונה שמחה מאוד. למרות שאני די קרוב אל החתן, לא הייתי בין המשמחים העיקריים: אלה שרוקדים איתו בכל רגע נתון ועושים שטויות ומשרתים אותו, אלא הייתי אחד הרוקדים. לפעמים במעגל פנימי ולפעמים בחיצוני, לא משהו בולט במיוחד.

על זה הצטערתי, כי רציתי להיות המשמח העיקרי, אבל היות ורקדתי עם הבן שלי ולא רציתי שהוא יידרס על ידי המון רוקד, לא יכולתי לרקוד במרכז. סיבה נוספת היא שלא למדתי איתו בישיבת ההסדר, והחברה' שלמדו איתו היו אלה שנצמדו אליו בריקודים ובעיקר השימחה.

אני יודע שהוא שמח שבאתי וזה העיקר. גם אני שמחתי להיות שם. לא הייתי מפסיד את זה עבור שום דבר בעולם.