לפני תשעה חודשים קניתי לבן שלי אפניים חדשות.

אפניים כייפיות שבלחיצת כפתור מתנגנת מהן מנגינה.

אהרן נהנה מאוד לרכב עליהם ואחרי שעברנו למודיעין הוא אהב לדווש עליהם לכל מקום.

יום אחד, בשבוע שעבר, הוא רכב עליהם קצת ליד הבית ולאחר זמן קצר נכנס לבית. את האפניים הוא החנה בחנייה הפרטית שלנו.

כעבור כמה שעות, גילינו שהאפניים נגנבו.

חיפשנו אותם בכל השכונה, אבל אף אחד לא ידע מה עלה בגורלם.

אהרן בכה. הרבה. הוא רצה את האפניים שלו.

בערב הוא אמר לי: "הגנב לקח את האפניים ונתן אותם לבת שלו" (מעניין, כי אני לא התשמשתי במילה "גנב" לידו).

"מחר הוא יחזיר לי את האפניים?", הוא המשיך לשאול בתמימות.

"אני מאוד מקווה", אמרתי לו, "אבל, כנראה שלא".

כעבור יומיים, לאחר שהאפניים לא חזרו, אהרן אמר לנו לצאת לבדוק אם החזירו לנו את האפניים.

אך האפניים לא הוחזרו.

כמה משכניי אמרו לי שהערבים שעובדים באזור, גונבים כל הזמן אפניים ודברים נוספים שנמצאים מחוץ לבתים כמו עציצים. אני לא יודע איך אין להם לב לגנוב ככה אפניים של ילד קטן. וזה לא כאילו הם היו אפני BMX משוכללים. בסך הכל תלת אופן שמנגן כמה מנגינות.

דגם האפניים שנגנבו

אחד מחבריי הטובים שלמד איתי בישיבת ההסדר ומאוחר יותר גם באוניברסיטה, טס השבוע לשליחות בחו"ל. השליחות תהיה לשנתיים, עם אופציה להארכה של שנה נוספת.

לרגל המאורע, החלטתי להזמין כמה חברים טובים אליי הביתה לארוחת פרידה מהחבר.

זו הייתה הזדמנות טובה להראות להם את ביתי החדש וגם לבלות בפעם האחרונה, לפני שהחבר טס.

היה ממש כיף. כל הילדים שיחקו יחד ואנחנו הרצנו קטעים מהעבר באווירה טובה.

נהנתי להפגש עם כל החברה' שוב ויהיה קצת מצער שלא נוכל להפגש בהרכב הזה למשך שנתיים.