בימים האחרונים הייתי מרותק לדיווחים מגוש קטיף.

אבא שלי אמר שהוא לא יכול לצפות בפינוי בטלוויזיה כי זה עצוב מדי.

זה באמת עצוב.

תושבים שנאלצים לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע. תושבים שמגיעים לבית מלון ומגלים ששום דבר שם לא ערוך לקליטתם.

נערה צעירה שנגררה בכח ובהשפלה לאוטובוס על ידי כמה חיילות לאחר שכל מה שרצתה לעשות זה לבכות בפניהן ולהביע את עצמה.

תושבים אחרים שקרעו את חולצותיהם כאות אבל וצעדו מחובקים עם החיילים המפנים.

החיילים שנאלצו לעמוד בפנים קפואות ולשמוע את זעקות התושבים המפונים. חיילים שברור שמבפנים הם נשברים מנסים לשכנע את התושבים לבוא איתם בדרכי נועם ובחיבוק כדי שהם לא יצטרכו לפנות אותם בכח.

תושבים מחבקים חיילים ובוכים.

חיילים מרכינים את הראש ומנסים לעצור את הדמעות.

ובמקום אחר, על חוף הים ובבתי קפה תל אביביים, אזרחים אחרים אומרים שכל זה לא נוגע להם.

עצוב.