אתמול בגל"צ רזי ברקאי שוחח עם אחד הכתבים שדיווח לו מגוש קטיף ש"הש.ג בוער".

"תחזור שנית" ביקש רזי מהכתב.

"הש.ג נשרף" דיווח הכתב.

עברו כמה רגעים עד שרזי הבין את הכתב שהתכוון לומר ש"מבנה הש.ג נשרף, ולא השומר בכניסה לישוב בגוש קטיף".

רזי ברקאי אמר שהשומר התראיין קודם לכן והוא נבהל מהמחשבה שאותו ש.ג (שומר גבול) עולה עתה באש.

אך בזאת לא תם שידורו ההזוי משהו של רזי ברקאי.

הוא ראיין את אחד ממגורשי גוש קטיף שסיפר לו ש"הרבה אנשים חמים באו לעזור...".

"כשאתה אומר 'אנשים חמים'", קטע אותו רזי, "אתה מתכוון לחמומי מוח או לאנשים עם לב חם?".

המרואיין התכוון, כמובן, לאנשים טובים וחמי לב.

לפעמים אני לא מבין את התקשורת, שרק מחפשת לחמם את האווירה, ולא במובן החיובי.

בשבוע שעבר נסענו לצפון כדי להחליף את הכסא.

בבוקר התקשרנו לחברה והפקידה שענתה אמרה לנו שאין בעיה שנבוא.

בדרך, עצרנו בחוף הבונים ונכנסתי עם אהרן ואלעד (הילדים שלי) למים.

בהתחלה, אלעד ממש בכה וצרח ולא הסכים לשהות במים, אבל אחרי שראה את אהרן נהנה, הוא הסכים להיכנס ומאז לא הפסיק לחייך במים.

אהרן אסף צדפים יפים וגם אלעד הוסיף כמה לאוסף.

תיכננו לעשות כמה מסלולים בהמשך, אבל ויתרנו על הרעיון כי חבר שלי ערך חנוכת בית באזור המרכז (והזמין אותנו רק באותו יום) ורצינו להגיע לשם.

אחרי שאכלנו ארוחת צהריים, המשכנו לחיפה ואשתי התקשרה שוב כדי להכין את החברה שממנה קנינו את הכסא לקראת בואנו.

הפעם מישהי אחרת ענתה לה. הפעם זאת הייתה אותה "נציגת שרות" שבשבוע הקודם הצהירה שקיבלנו ממנה שרות טוב (ובגלל זה בעצם נסענו בעצמנו לחיפה כדי לטפל בכסא...). היא זכרה אותנו, אך טענה שאין להם כסאות במלאי ולכן לא יוכלו לעזור לנו. "חבל שלא תיאמתם את בואכם מראש...", היא אמרה.

להזכירכם, בבוקר דיברנו עם מישהי אחרת שאמרה לנו שאפשר לבוא.

אשתי סיכמה איתה שהיא תבדוק אם יש כסאות במלאי ושהן ישוחחו שוב כמה דקות מאוחר יותר.

בינתיים, אני המשכתי לכיוון חיפה ואמרתי שאני נוסע לשם בכל מקרה היות ובבוקר אמרו לנו לבוא וזה לא יתכן שאין להם עוד כסאות כאלה במלאי.

אשתי ניסתה לגונן על נציגת השרות ואמרה שזאת שהיא דיברה איתה בבוקר לא קשורה בכלל לכסאות ושהיא התרשמה ממנה שהיא לא יודעת בכלל על מה מדובר ושסתם אמרה לנו שאפשר לבוא.

כעבור כמה דקות אשתי התקשרה שוב לחברה והפעם הנציגה מצאה כסא חלופי עבורנו והסכימה שנבוא.

כשעליתי למשרדי החברה, לא ראיתי את נציגת השרות, אבל מישהו אחר שם החליף את מושב הכסא מיד ואף הסביר לי איך מחברים את הכל בפשטות.

אם זה כל כך פשוט לתת שרות טוב, למה לא לעשות את זה? למה הטריחו אותי עד לחיפה בשביל זה?

נסענו חזרה לאזור המרכז והגענו לביתו של חברי שערך את "חנוכת הבית" שלו.

הנוף שנשקף מביתו מרהיב ויכולתי רק להתקנא בנוף הזה. מהבית שלי אין בכלל נוף (אלא אם כן אתם מחשיבים בניין מגורים גבוה יותר מהבית שלי כנוף, כי אני לא מחשיב אותו כנוף).

כשיצאנו משם, חבר אחר התקשר והזמין אותי לשחק איתו כדורסל, אבל כבר לא נשאר לי כח ונאלצתי לסרב.

כשהגעתי לביתי, גיליתי שכל הגב שלי שרוף, מלבד 2 קטעים קטנים בגב שעליהם מרחתי משחת שיזוף.

זה ממש מצחיק, הגב שלי אדום כולו מלבד 2 קטעים קטנים שהם לבנים, ואפשר לאות אפילו את סימני האצבעות שלי, היכן שמרחתי את קרם השיזוף.

למה לא מרחתי על כל הגב את משחת השיזוף? כי לא הגעתי לשם...

בימים שלאחר מכן אהרן לא הפסיק לדבר על הים ועל כמה שהוא נהנה שם ושהוא רוצה ללכת שוב לים.

אם עדיין לא הצבעתם בישראוסקר, אתם עדיין יכולים לעשות זאת השבוע. בסוף חודש אוגוסט מסתיימת ההצבעה.

להזכירכם, אני מועמד בכמה קטגוריות ויהיה נחמד אם תצביעו עבורי.

אני יודע שהחודש לא כתבתי משהו מעניין במיוחד (אולי מלבד סיפור המפגש שלא היה), אבל בטח יש משהו מעניין בפוסטים ישנים יותר. או שלא.

בכל מקרה, ארז זוננשיין (שגם מתמודד, אבל בקטגוריה אחרת) דואג שלא יהיו לי מספיק קולות, ולכן אני מזכיר לכם להצביע.