כשהייתי בן 11.5, נסעתי עם אחי ז"ל במכונית. בדרך שתינו מיץ ענבים של "מיץ פז" וכל דקה ביקשתי ממנו שיעצור לי כי אני חייב להשתין (סליחה על הביטוי).

בכל פעם שהלכתי, זה היה כאילו יום שלם התאפקתי כשבעצם עברו רק כמה דקות מהפעם האחרונה שבה השתנתי.

המשכנו לשתות ולעצור בשבילי להשתין מבלי להבין מה קורה לי.

כשחזרנו הביתה, הוא סיפר להורים שלי והם לקחו אותי לבדיקות.

כשבועיים לפני שחזרו הבדיקות, אני זוכר שלא הרגשתי טוב. הרגשתי כבד ולא יכולתי לזוז מהמיטה. זה היה כאילו משהו משך אותי למטה ופשוט לא יכולתי לזוז.

תוצאות הבדיקות הגיעו. רמת הסוכר בדם הייתה גבוהה וביקשו שאעבור אותה שוב, בצום.

התוצאות הנוספות הגיעו ביום חמישי או שישי וביקשו מאיתנו לסור מיד למרפאת הסכרת נעורים כדי להתאשפז היות ואיבחנו אצלי סכרת נעורים.

אמא שלי לא רצתה שאתאשפז ביום שישי כי אז הייתי נאלץ לעבור את השבת בבית החולים ולכן היא החליטה שנבוא ביום ראשון.

כשהגענו ביום ראשון, כעסו עלינו שלא באנו מיד.

היות ואותו יום היה יום הזיכרון לחללי צה"ל, המרפאה הייתה סגורה במשך כמה ימים (יום ראשון- יום הזיכרון לחללי צה"ל, יום שני- יום העצמאות, יום שלישי- 1 במאי- המרפאה סגורה כי זה יום העובד, או משהו כזה).

אישפזו אותי באותו יום (ראשון) בבית החולים ורק ביום רביעי ראו אותי במרפאה.

מה שמרגיז, מעבר לעובדה שאת הזיקוקים של יום העצמאות שמעתי רק מבית החולים, הוא שבבית החולים לא ממש ידעו איך לטפל בילד עם סכרת.

אני זוכר שנתנו לי מעט אוכל, העירו אותי באמצע הלילה כדי לבצע בדיקות דם, והכי גרוע- כשהיה לי היפו (סוכר נמוך), אני לא ידעתי את זה וגם הם לא ידעו. רק אחרי שלמדתי להכיר את המחלה, הבנתי שהיה לי היפו באותו זמן.

הייתי בחדר עם ילד קטן ממני שהיה לו אסטמה וכל הלילה הוא בכה וצרח ולא יכולתי לישון בכלל.

ביום רביעי, כבר היינו במרפאה של הסכרת ושם הסבירו לי איך להזריק לעצמי זריקות ואיך למדוד לעצמי את רמת הסוכר בדם. אני יודע שזה קשה לתפוס איך ילד, כמעט בן 12, מתחיל להזריק לעצמו זריקות, ואיך אפשר לסמוך עליו בכלל בקטע הזה, אבל ראיתי שבמרפאה מאוד מעודדים את העצמאות של הילדים, ואפילו ילדים צעירים יותר מזריקים לעצמם אינסולין.

היו לי שתי אפשרויות:

1. להסתיר את המחלה מהחברים, השכנים והמורים.

2. לספר להם.

סיפרתי. וטוב שכך. החברים ערכו לי מופע פרטי מהמופע שהכינו ליום העצמאות, כי הפסדתי אותו, ועד היום אני זוכר שחבר אחד אמר לי (ובזמנו זה צימרר אותי קצת): "מה אתה עושה? אסור לך לאכול את זה!", כשלקחתי משהו מתוק לאכול, סתם כי רציתי גם.

בחטיבת הביניים אירגנו לי חדר פרטי שבו אוכל להזריק בשקט, אלא שלפעמים אחד הרמי"ם היה לוקח תלמיד לשיחה פרטית, דווקא שם, וזה היה מרגיז אותי.

מאז עברתי ממזרקים לעטי הזרקה (זה נראה כמו עט, אבל זה מזרק) ואח"כ למשאבת אינסולין.

היום אני לא מסתיר את הסכרת, אבל זה גם לא כרטיס הביקור שלי ואני מגלה לאנשים שיש לי את הסכרת, רק אם אני מרגיש שזה חיוני בשבילם לדעת.

בסה"כ, הדרך שבה גיליתי שיש לי סכרת הייתה קלה. יש כאלה שמגלים את המחלה רק אחרי שהם מאבדים את ההכרה. ב"ה, אני עוד לא איבדתי את ההכרה בגלל סכרת.