פוסט זה מוקדש לשלומי.

אהרן, הבן הגדול שלי (בן שנתיים וקצת), גדל בקצב מסחרר. פתאום הוא התחיל לדבר. פעם הוא היה אומר רק כמה מילים, אבל עכשיו הוא ממש אומר משפטים שלמים.

לאחרונה הוא התחיל לספור מ-1 עד 10 בלי שום עזרה (גם בעברית וגם באנגלית- תראו לי עוד ילד בגילו שעושה את זה).

הוא ילד ממש חברותי. זה מפתיע במיוחד כי אשתי ואני חברותיים אמנם, אבל לא עד כדי כך.

הוא מתחבר מיד לכל החברים שבאים אלינו וגם הרבה זמן אחרי שעזבו הוא זוכר בדיוק איפה ישבו ומתגעגע אליהם.

הוא עושה שטויות כמו למשל אתמול, הוא שפך את כל תרכיז הפטל  לתוך נטלה. כששאלתי אותו לפשר מעשיו הוא אמר לי "שלי!". ניסיתי להראות לו מבט כועס, אבל הוא לא הבין מה לא בסדר במעשיו ורק הראה לי משהו ששייך לי ואמר לי "זה של אבא".

הוא אוהב לצחצח שיניים. אולי זה בגלל שהוא ראה אותי מצחצח הרבה, אבל הוא ממש נהנה מזה ותמיד מבקש ממני לתת לו עוד משחה.

הוא יודע בדיוק מה הוא רוצה, ואיפה זה נמצא. אם אני ישן והוא רוצה משהו וא יאמר לי "אבא get up" וינעל לי את נעלי הבית שלי. אחרי זה הוא יגרור אותי (בדרך כלל למטבח) ויראה לי מה הוא רוצה.

אם הוא לא רוצה שום דבר, ואני או אשתי ישנים הוא יצמיד אצבע לפה וילחש "ששש... imma's sleeping".

הוא מארח למופת. ביום ההולדת שערכו לו בגן, הוא חילק לכל הילדים עוגה ווידא שכל אחד מהם קיבל פרוסה. הוא גם חילק להם כוס מיץ באותו אופן.

כשמגיע אליו חבר הוא ממש שמח, וכשהחבר עוזב הוא עצוב.

הוא מוסיקלי (וזה באמת שלא ממני, אני בכלל לא מוזיקלי). הוא אוהב לשיר וכשיש מוסיקה קיצבית הוא מחייך ומנענע את הראש לפי הקצב.

הוא ממש אוהב את אחיו הצעיר (בן החודשיים) וכל הזמן רוצה להיות בקירבתו.

אני מקווה ששימחת החיים שלו והאהבה שהוא מקרין לכולם לא תיפסק ושהיא תעבור גם לאחיו ובעצם לכולנו.